גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קז

המלמד ואעפ"ך תבע מן בע"ה אמרינן ודאי דמעיקרא דעתו לסמוך על בע"ה מאחר שהוא בביתו וכאילו נכ' ערב בעדו אבל כשאינו יכול לתובעו אמרינן דמתחי' לא סמך עליו ולא חזר על בע"ה כ"א מחמת שאינו יכול לחזור עליו והו"ל עילה בעלמא כנ"ל לישב דבריו ז"ל

וחזה הוית להרב זר"יע אנאיים שהקשה לסברת הרמב"ם ושאר פוסקי' דאית להו פורע חובו של חבירו פטור חבירו משום דמקרי מבריח אריא בעלמא כדמשמע מפשטא דשמעתתא דנדרים יע"ש מההיא דפ' הכונס נפלה לגנה ונהנית משל' מה שנהנית וקאמר בש"ס ואמר רב בנחבטה מ"ד מבריח אריא בעלמא קמ"לן ואימא הכא מבריח אריא מדעתו הכא שלא מדעתו א"נ מבריח אריא לית ליה פסידא וכו' ע"כ א"כ אמאי נתפס בעד חבירו פטור חבירו והא אית ביה תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא. וליכא למימר דמזלו גרם ומשמייא אנסו ליה. דאם כן גם בנחבטה אמרינן מזלו גרם ומשמייא אנסוהו. ובשלמא לדעת ר"ת דלא חשיב פורע חוב וכו' מבריח אריא ולא נכלל בגדר מבריח וכו' ניחא בנתפס דאמרינן ליה משמייא אנסו לך ולא נתכוונת לגמול עמי חסד וכו' אלא לסבר' החולקים דפטרי ליה מדין מבריח וכו' אמאי נתפס פטור וכו' והא איכא ביה תרתי יע"ש

ואח"ה מכ"תר שותא דמ"ר לא גמירנא במאי דקאמר בשלמא לר"ת וכו' דאי היא קשייא תקשה לכולהו רבוותא בין להחולקים בין לר"ת דטעמיה דר"ת דמחייב בפורע חובו וכו' משום דבריא הזיקא והנאה גמורה ולכך יצא מסוג מבריח אריא. דמבריח אריא לאו בריא הזיקא (ועיין בתוס' ולכך מחייב בפורע חובו וכו' אף ע"ג דלית ביה אלא חדא דאית ליה פסידא ואפי' הוא מדעתו. מ"מ תקשה לו מאי שנא מנפלה לגינה דכולהו אית בהו תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא וא"ת. דמזלו גרם גם בנהנית. אמרינן כן ואמאי משלם

גם קשה לי על תירוץ הרב ז"ל שתירץ דלא אמרינן שלא מדעתו ואית ליה פסידא דלא מקרי מבריח אריא וחייב לשלם היינו בדבר שחייב מן הדין כמו שותף שנתפס בעד שותפו וכן ערב כיון שפורע שלא ברצונו אלא מחמת שחייב בדין וכו' והך דנפלה לגינה כיון דמחוייב מן הדין להציל הו"ל אונס כדין דמן שמייא אנסו ליה כדין וכו' יע"ש

ולא ידענא מאי קאמ' כיון דמחוייב מן הדין להציל והא תלמוד ערוך הוא שומר שכר בשכר ושומר חנם בחנם ומאי חייב מן הדין להציל בנפלה לגינה ויפסיד גינתו ואם כוונת הרב היא לומר כיון דחייב מן הדין להציל בחנם מקרי אונס כדין וחייב לשלם לו א"כ מאי מקשו התוס' בפ' שד"ג על דברי חנן שאמר על מי שהלך למד"ה וכו' איבד מעותיו והקשו התוס' שם ד"ה חנן אומר וכו' וא"ת והא אמרינן בהשוכר את הפועלים שומר חנם שהיה לו לקדם וכו' וכן הא דתנן באלו מציאו' היה בטל מסלע וכו' יע"ש ולפי דברי הרב מאי מקשים שאני התם שחייבים להציל בחנם מקרו אנוסים כדין. ועוד דהת' קרי לרועה ומחזיר אבידה מדעתו הוא ולכך הוקשה להם על דברי חנן שאמר אבד מעותיו מאי שנא דבכולהו אית להו פסידא ומדעתו ולפי דברי הרב שלא מדעתו מקרי

ולכאורה היה נראה לי לתרץ קושיי' הר' דשאני נתפס דלאו בריא הזיקא אבל נפלה לגינה בריא הזיקא ולכך חייב לשלם אלא שמדברי התוס' בפ' הכונס משמע דלא בעי בריא הזיקא אלא. בדאיכא חדא מתרתי אבל בדאיכא תרתי לא בעי בריא הזיקא כמו שתרצו על ההיא דשטף הנהר חמורו וחמור חבירו יע"ש. ועוד משמע התם מדבריהם דנפלה לגינה לאו בריא הזיקא

ואשר אני אחזה לי לע"ד דמעיקרא ליכא שום קשיא כלל דשאני נפלה לגינה וכו'. משום דאדם חייב בנזקי בהמתו דרגלי הבהמה כרגלי הבעלי' ובדין הוא שחייב לשלם כל מה שהזיקה משום שהוא חייב בנזקיה אלא מחמת שנפלה באונס ואמרינן מזלו גרם לכך חייב לשלם מה שנהנה אבל בדין הנתפס וכו' הלוה הזה חייב בנזקי האנס הזה אם הזיק אתמהא ויכול לומר מן השמים אנסוך שהרי שלא כדין משכנוך בעדי שאין אדם עשוי למשכן זע"ז ומה עלי מאונס' כמ"ש הרמב"ן

ולפי דברי הרמב"ן אלו לא תקשה עוד ותאמר דאפי' לא דמיא לנפלה לגינה וכו' מ"מ מאחר דאיכא תרתי אמאי פטור דהא לא מקרי מבריח מאחר דאיכא תרתי ומאי שנא ממי שהכריח חבירו ושכר. לו להבריח אריה מעדרו דחייב לשלם לו מאחר דאיכא תרתי. זה מה שנראה לי דאינו נכנס הנתפס בסוג דין המבריח כלל. תדע דבכל דברי הפוס' ראשוני' ואחרוני' לא אישתמיט שום אחד מהם בכל מקום שמזכיר חילו' דינים מי הוא מקרי מבריח וכן בדברי התוס' בפ' הכונס ובבא מציעא ובפרק שד"ג שהזכירו שם מי הוא מקרי מבריח לא הזכירו כ"א פורע חובו ותולה

ותירוץ הרב נפלא בעיני מאוד דיש נפקותא לענין דינא לפי תירוצו וחי' זה לא נזכר בכל הפוסקים ואדרבא נראה הפך דבריו דשלא מדעתו כמו מדעתו והיינו מצד עצמו שלא הכריחו אחר כמו שטף נהר חמורו וחמור חבירו דאין לו אלא שכרו מאחר דעשה מדעתו הא שלא מדעתו כגון שאמר לו בעל החמור הצל חמורי ואני נותן לך דמי חמורך חייב משום דאיכא תרתי ואית ליה פסידא והתם פטור מצד הדין ואפי' הכי חייב ליתן לו דמי חמורו

המורם מהם מכל הני רבוואתא דכתיבנא דאם נתחייב חבירו ונח' מחמת שהיה אצלו חייב חבירו לשלם לו ואפילו לדברי הסמ"ע דלא פטר כ"א מחמ' שאין העכו"ם יכול לחזור על המלמד ואתייא לנ"ד במכ"ש מחמת שהיה עמו בשעת ההלוואה ולא הלוה לו אלא על פיו שאמר לו קנינו סחורה והרי היא מונחת אצלנו ולא תפחד על מעותיך. וכדנא אפילו בדיננו חייב ראובן לשלם לעכו"ם ויחזור ראובן וישתלם משמעון דחייב כמו ערב כמ"ש מורם בסי' קכ"ט ס"ב וז"ל ואפי' לא נתערב בהדיא רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא והיה שקר חייב לשלם לו דהוי כאילו נתערב לו יע"ש. ובנ"ד היו דבריהם כולו שקרים דלא קנו שום סחו' ולא לקחום כ"א לפרוע בע"ח ודאי דחייב ראובן לשלם לעכו"ם ויחזור על שמעון. ועוד דנתחייב ראובן בדיניהם לפרוע לעכו"ם ומאחר דנתחייב בדין לא מקרי נתפס ומזלו גרם ואפי' אם באמת דברי מור"ם כפשטן במלמד יודה בנדון דידן דחייב שמעון לראובן מטעמי דכתיבנא: