גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קו

דמלכותא ואין חבירו חייב לשלם לו אבל בש"ס ירושלמי מפו' יוצא בדברי ר"י דחייב לשלם לו מה שפרע בעדו

ומר"ן בקצר פסק כדעת רבינו וז"ל מי שנתפס וכו' אין חבירו חייב לשלם וכו' חוץ מהנתפס מפני המס הקצוב וכו' יע"ש וכתב הש"ך ס"ק יו"ד וז"ל ואע"פ שחבירו חייב להם כן הוא במרדכי יע"ש

וכן מדברי הסמ"ע נשמע כן מדקאמר בס"ק ו' וז"ל נראה דאפי' להחו' דדוקא שם דפרע לו מדעתו וכו' ואם דעתו דהנתפס דפטור חבירו היינו בעלילה מאי קמ"ל דשאני התם חוב חייב להם אבל הכא עלילה ופטור אפי' לדעת החולקים. וכן מפורש הדק הטיב בסוף דבריו שהשיג על הע"ש דפי' דנתפ' דפטור חבירו היינו בעלילה ולא בחוב משמע דאית ליה דנתפס פטור חבירו אפי' בחוב

וכן מפורש בדברי הטור סי' שפ"ח וז"ל ראובן שחייב מעות לגוי ואנס הגוי את שמעון מה שפרע בשביל ראובן אין ראובן חייב לשמעון וכו' יע"ש והוא הפך הע"ש

וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל דקתני חוץ מן הנתפס על המס הקצוב ועל התשורה וכו' וכתב ה"המ מחמת שהם חוקי המלך וזה פרעם חייב לשלם אף ע"פ שלקחם מזה המלך שלא כדין וכו' יע"ש ואם איתא כדברי הע"ש מאי קמ"לן דבלאו הכי אפילו חוב דעלמא חייב לשלם לנתפס. וגם התשורה והמס מאחר שמחוייב בהם מדינא דמלכותא הרי הוא כחוב וחייב חבירו לשלם לו ומאי קמ"לן וכ"ת הא גופא קמ"לן הא מלתא דפשיטא היא וכי מגרע גרע מחוב דעלמא. אבל השתא דאמרינן דהנתפס על חבירו אפי' בעד חובו פטור דחדוש הוא קמ"לן בחוקי המלך דחייב ועדיף מחוב דעלמא

נקטינן מהכא לדעת כולהו רבוותא חוץ מהע"ש דהנתפס על חבירו אפי' על חובו פטור חבירו וא"כ בנ"ד פטור שמעון מהחוב הנז' שפרע בעדו ראובן ואמרינן מבריח אריא בעלמא ואפי' לדעת ר"ת ור"ח דמחייבין בפורע חובו של חבירו הכא בנתפס בעד חוב חבירו פטור כמ"ש בסמ"ע דפרע לו מדעתו וגמל עמו חסד חייבוהו חז"ל כדי שלא תנעול דלת וכו' משא"כ זה שפרע בע"כ

ויש לי לגמגם קצת בדברי הסמ"ע שכתב דאפילו לדעת החולקים שהם ר"ת ור"ח מודים בזה וכו' דגומל עמו חסד חייבוהו חז"ל כדי שלא תנעול דלת וכו' והרי ר"ת נתן טעם לדבריו ואמר דבאשה קאמר חנן אבד מעותיו משום דליכא הנאה גמורה שמא היה יכול להפט' שהיתה מצמצמת ע"ע דלא ליקרו לה רעבתנות' אבל בפורע חובו של חבירו הנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול להפטר בכל ענין יע"ש בפ' שד"ג דף ק"ה ד"ה הא מני חנן וכו' ולפי טעמו ז"ל יכולני לומ' דגם בנתפס בעד חבירו בחובו חייב דמקרי הנאה גמורה ומאי קאמ' בסמ"ע דאפי' לחולקים בזה פטור משום דפרע בע"כ סוף סוף הנאה גמורה אית ליה בפרעון דפרע עליה

ואפשר לומר דכוונת ר"ת היא דפורע חובו של חבירו מחמת דאיכא הנאה גמורה והוא גומל עמו חסד חייבוהו חז"ל אבל במזונות האשה אע"פ דגומל עמו חסד לא חייבוהו חז"ל משום דליכא הנאה גמורה ור"ת לא חש להזכיר' בלישניה משום דאינו מזכיר אלא החילוק שבין הפורע חובו של חבירו למזונו' האשה והחילוק שביניהם הוא דהכא איכא הנאה גמורה והכא ליכא הנאה גמורה אבל טעם גמילות חסד לא הזכירו משום דכולהו איתנהו בהו. אבל הנתפס על חוב חבירו אף על פי דאיכא הנאה גמורה מאחר דלית ביה סמא דגמילות חסד לא חייבוהו חז"ל לפרוע לחבירו

כל זה נראה לכאורה אבל אחר העיון נראה לי דשמעון חייב לשלם לראובן כל מה שפרע בעדו לגוי הנזכר ושפיר אמרינן ביה דלא מקרי נתפס בעד חבירו דפטור דשאני בנ"ד דנתחייב לעכו"ם זה בשביל שהלך עמו לחצר העכו"ם והוא הטעה לעכו"ם בחלקלקות שפתיו ואמר לו קניתי אני עם שמעון סחור' כ"וכ ולא מצא שמעון במה לפרוע חלקו תן לו ולא תפחד ויש לך ריוח הרבה וראובן עומד עם שמעון בחצר העכו"ם עד שהלוה לו סך המעות הנז' ונתחייב ראובן לשלם לעכו"ם ע"פ הערכאות מטעם הנז' ודבר פשוט הוא דחייב שמעון לשלם לראובן כל מה שפרע בעדו לעכו"ם

וראיה לדברינו אית לי תנא דמסייע לי הש"ך בסי' הנז' ס"ק י"א וז"ל ואפי' למאן דס"ל דנתפ' על חבירו אפי' חבירו חייב לו פטור מלשלם שאני הכא דנתחייב חבירו מחמת זה שהיה בביתו א"כ ע"י שהיה בביתו נתחייב והוא חייב באמת והוצרך זה לשלם עבורו נראה דחיי' לשל' לו ויכול לעכב מה שבידו עכ"ל יע"ש

וכן כתב הט"ז דדברי מור"ם היינו דעדין לא נתפשר בע"ה עם העכו"ם ורוצה לעכב מעותיו עד שיתפשר משום דאפשר דיבואו הרבה סיבות דלא יבוא לידי פשרה לכך כתב דאינו יכול לעכבם אבל אם נתפשר כבר ודאי נשתעבדו הנכסי' ולא אמרי' דהוי גרמ' בעלמ' דפטור דאין לך ערב גדול מזה כיון דידוע מנהג העכו"ם שפוסקי' שהבע"ה מחוייב להעמי' המלמד וכו' ואין לך ערב גדול מזה יע"ש

וכן מצאתי ראיתי כתוב להרב אורים ותומים שכתב כעין זה וז"ל בקצור דתי' הוצרך דכתב מור"ם לאו דוקא אלא שיצטרך להתפשר ועדיין לא נתפשר אבל אם נתפשר חייב המלמד לשלם לו מדין ערב ע"ש

ואע"פ שמדברי הסמ"ע משמע שדברי מור"ם כפשטן מ"מ קושטא קאי כדעת הפוסקים אלו ואע"פי שאין דעתי מכרעת בין הרים גבוהים יש לי על מה לסמוך והוא דברי המרדכי בפרק הכותב ובסוף ב"ב מוכיחי' כסברתם ז"ל והם מקור דברי מור"ם

וגם יש לי קצת ראיה מדברי הסמ"ע גופיה דהרי בס"ק ז' כתב וז"ל ומ"ה אף אם פרע לכותי דנתבאר לעיל דלכ"ע צריך לחזור ולפרו' בכה"ג דנתפס מהכותי אין צריך לחזור ולשלם לו. ובס"ק ח' כתב דשאני התם דפרע לטובת חבירו וכו' מה שאין כן הכא דמיירי דהמלמד יצא משם ולא היו יכולי' הכותים לחזור עליו רק שהעלילו עליו על בע"ה ע"ש. וזה סותר דבריו דלעיל משמע אם יכול לחזור עליו חייב ולעיל בס"ק ז' משמע אפי' יכול לחזור עליו פטור מטעם דנתפ' ועוד דאמאי לא הספיק לו דהוא טעם דכתב בס"ק ז' משום דנתפס מהכותי ומזלו גרם

ואשר אני לי אחזה דגם להרב הסמ"ע יודה לדין זה דמחמת שהיה בביתו לא נכנס בסוג נתפס אלא מחמת שאין הגוי יכול לחזור על המלמד. דדעתו נוטה לומר מאחר דהעכו"ם יכול לחזור על