גושפנקא דמלכא (רמב"ם) קד

ומפחדי מהשר להכחיש את דבריו הגדתי האמת ודאי טענה אלימתא מתרי טעמי חדא דלא נתכוון להזיק אלא להציל את עצמו לית ליה דינא דמסור כמ"ש מור"ם סי' שפ"ח דלא מקרי מסור אלא במתכוין להזיק לא במתכוין להציל את שלו וכו' ע"כ. ואשתומ' כשעה חדא על דברים אלו דאם כוונתם וטעמם העיקרי הוא משום דלא נתכוון להזיק אין בטענה זו ממש כדכתיבנא לעיל ואם טעם כעיקר הוא משו' דכוונתו להצי' את עצמו לא ידעי' מי הכניסו עד שיצא וכי הוא שומר הפתח מינהו שר העיר לראות מי יכנס ומי יצא. ואינו אלא שליח ששלחו לראות אם נכנסה הגויה לחומת היהודים ולא שלחו על הגויה הנז' אלא על גויה אחרת. והו"ל להשיב לו שאלתי כל עוברי דרך ולא הגידו לי מענין הגויה הנז' ואין עליו שום שליטה מהשר משום מלתא דלא רמיא עליה ומהו האונס שאנסו השר דלא אנסו לא לענין גופו ולא לענין ממונו עד שנא' שהציל את עצמו. ואפילו לדברי שמעון הנזכר לא יש שום אונס כי השר אמר לו עליך רמי לחפש לי על גויה הנכנסה לרחוב היהודים. ודברים כדנא לא מקרי אונס. ולא מקרי אונס כ"א הכאות ויסורין או הפחידו בדבר דבידו למעבד או אונס ממון אע"ג דאית להו לקצת רבוותא דאונס ממון לא מקרי אונס כמ"ש מור"ם סי' שפ"ח ע"ש בנ"ד ליכא שום אונס כלל. ועוד דבנ"ד אפי' אנסו באמת חייב דקרינן ביה מציל עצמו בממון חבירו דקי"ל דלא מקרי אונס אלא אם אנסוהו להראות ממון פלוני או סתם כדמשמ' מדברי מר"ן בסי' הנז' אבל אם אכסוהו להראות את שלו או של חבירו פלוני בפירוש והראה של חבירו אחר מקרי מציל עצמו בממון חבירו דליכא שום שנוי בין אם אנסוהו להראות שלו והראה של חבירו או להראות של חבירו והראה של חבירו אחר דהכל דבר אחד דלא מעיט מר"ן כ"א באנסו' ואמרו לו ממון סתם. דאם לא כן לישמועי' רבותא דבאנסוהו להראות ממון זה והראה ממון זה דפטור ומכ"ש בממון סתם. אלא ודאי דלא פטרו אנוס כ"א בממון סתם א"כ בנ"ד דאנסוהו על גויה אחרת והראה להם גויה שנכנסה לבית ראובן מקרי מציל עצמו בממון חבירו אפי' הוא אנוס. והשתא הדרא קושייא לדוכתה מאי ראיה מביאי' החכמים הפוסקים מדברי מור"ם מאי דמוי איכא מדברי מור"ם לנ"ד. ולא ידעתי למה ברחו למרחקי' והרחיקו עדיה' והביאו ראיות דלא כעניין והעלימו העין מדיני מסור שהוא מענין ל"נד והכחידוהו תחת לשונם. ודין גרמ"א שכתבו מה שכתבו ואם כל מגמתם וטעמם הוא דקא סמכי על עמוד א' והוא דלאו בריא היזקא כדמש' מלשונם דבה סלקי ובה נחתי. למה מטריחים קולמוס' קסת נחו' במקו' שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך ולהרחיב בדברים בלי צורך ז

ועוד דבריהם סותרים זה לזה דכתבו בנ"ד דלא עשה מעשה בידים ותו לאו בריא הזיקא כלל דלא אסיק אדעתיה שהשר יעליל עליו על דבר זה עכ"ל דמתחילה כתבו לאו בריא היזיקא משמע דדבר פשוט הוא לעין כל. ובסוף דברי' דכתבו לא אסיק אדעתיה משמע דתלוי הדבר בו אם אסיק אדעתיה מקרי בריא היזיקא ואם לאו לא מקרי בריא היזקא ואפילו לעין כל בריא הזיקא. ולאו מלתא היא דאין הדבר תלוי בו כדכתי' אדם מועד וכו'

גם מה שהביאו ראיה מדברי מ"ג לעת כזאת לא ידעתי מה להשי' על דבריו דאין הספר מצוי אצלנו וגם הנ"ד לא הזכירוהו החכמים הפוסקים בכתב קודשם. גם מ"ש ראיה מדברי הרשב"א ז"ל אין ראייתם מכרח' דאין הנדון דומה לראיה דהתם לא עבדו ולא מידי בין בידם בין בדיבורם. אבל בנ"ד עשה דבר שיתחייב בו מצד הדין דדין מסור יש לו דבריא הזיקא כאמור

עוד כתבו נראה לנו עוד לרווחא דמלתא לפטור שמעון הנז' במה שטען שכבר נתפייס השר ושתק ע"י הסך שנתנו לו הקהל בתחי' וכל מה שהפסיד שמעון הנז' הוא הפסיד אנפשיה בהליכתו לאלב"אי בלי ידיעת השר. דהן לא יהא אלא ספק נתפייס או לא נתפייס הו"ל שמעון הנז' מוחזק והלכה רווחת היא דהמע"ה וכמ"ש הש"ך בסימן שפ"ח ס"ק מ"א יע"ש ע"כ. ולא ידעתי מאי ראיה מביא מדברי הש"ך דהוא עצמו כתב אם ספק נפטר ממסירה ראשונה או לאו אין מוציאין מן האחרון מספק וא' חייב וא"ת אמאי מוציאין מן א' מספק אלא מוכרח אתה לומר דתלינן קלקלה במקולקל ולא מקרי ספק אלא לגבי אחרון ולא לגבי ראשון ועוד יש עדיפות אחרת בנ"ד דלא מצא השר עילה על ראובן כ"א המסירות שמסרו שמעון ובעת שהלשין עליו לאלב"אי לא בא עליו כ"א בעלילה הזאת במסירה ראשונה שמס' שמעון ואילולי המסי' של שמעון לא יש לו כח להשר להלשין עליו אפי' הלך שלא כרצונו וקרינן ביה ודאי לא נתפש כ"א ממסי' הראשונה ודו"ק

ומעתה רמייא עלי לפרש דברי הש"ך שכת' בסי' שפ"ו דדעת מר"ן ז"ל כסברת רוב הפוס' דס"ל לחלק בין די"דג לגר"בן וכת' להוכיח מן הרשו' בכתב ריש הסי' שכתב ורשם שפי' חילוק שבין די"דג לגר"בן וכתבו עליו החכ' הפו' הנז' אנן בעניותי' לא זכינו להבין הוכחה זו ע"כ

ואנא בס"ד נרלע"ד לפרש דבריו דמה שכתב וגם מלשון המחבר מה שרשם בתחי' הסי' ממה שמדבר הסי' נראה כן וכו' כונתו לומ' ממה שרשם בתחי' הסי' וכתב זה הלשון קי"לן כר"מ דד"דג כלשון הטור ולא כתב סתם כל הגורם להזיק כלשון הרמב"ם דמ"ש דכייל בין די"דג ובין גרמ"בן. מוכרח אתה לומר דדעתו כדע' הטור דמחלק בין די"דג ובין גרמ"בן. ואע"פי שהזכיר מר"ן בלשונו הזהב הדוחף מטבע והפוחת והני לדעת הטור גר"בן נינהו בהני פליג על הטור ואומר ד"דג נינהו וכמ"ש הע"ש והביא דבריו הש"ך בסעי' הנז' ועוד ממה שמדבר הסי' וכו' ר"ל ממה שהזכיר הני דוקא ולא הזכיר אחריני דהם גר"בן נראה כן שהמחבר ס"ל דיש חי' בין די"דג ובין גר"בן וזהו כוונת הש"ך שכתב שפירש חילוק שבין די"דג ובין גר"בן. ודו"ק

פרק ח' ה"ו מי שנתפס על חבירו ולקחו עכו"ם ממון ממנו בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם וכו' והוא שיקחו ממנו בפי' בגלל פ' בפני עדים ע"כ ועיין לה"המ ז"ל. נשאלתי ללי שאלו ע"ע ראובן שהלך עם שמעון ללוות מעות לצרכו מעכו"ם ולא הלך ראובן עמו אלא לצוותא בעלמא ואחרי מופלג ירד שמעון מנכסיו ולא מצא העכו"ם נכסים לגבות מהם חובו ותבע לראובן לפרוע חובו באמור אליו ששניכם באתם אצלי והלוותי לכם ויש לי רשות לגבות חובי ממי שארצה מכם ועמד ראובן עם הגוי לפני הערכאו' ונצח העכו"ם לראובן בדיניהם ויצא ראובן חייב בדינו באמרם