גושפנקא דמלכא (רמב"ם) ק

רבינו ז"ל וז"ל המזיק ממון חבירו חייב לשלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד. כיצד נפל מן הגג ושבר את הכלים חייב נזק שלם ע"ש. וכן פסק רבינו הטו"ר ומר"ן ז"ל בסי' שע"ח יע"ש הרי מפורש דחייב המזיק בין שוגג בין אנוס ואע"פ שלא נתכוון להזיק

אלא דאין הראיה מכרעת לנ"ד דיש לדחות ולומר דשאני התם דהזיק בגופו ממש. ולכך מחייבינן ליה השוגג והאנוס כמזיד. אבל בנ"ד דלא עשה ההזק בגופו ממש כי אם בדיבורו שורת הדין נותנת דפטור על השוגג ועל האונס. והעד על זה דהרי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ח מה' הנזכ' פסק המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם וכו' בד"א כשהראה מעצמו. אבל אם אנסוהו עד שהראה הרי זה פטור. ואם נשא ונתן ביד אפי' אנסוהו חייב ופסק מר"ן בקצר כן בסימן שפ"ח

וקשה מ"ש המוסר בדיבור ממי שנ"ונ ביד דשניה' אנוסים נינהו ואמאי המוסר פטור והנ"ונ ביד חייב. ומוכרח אתה לומר דזה הזי' בגופו שנ"ון ביד ולכך אפילו אנוס חייב אבל המוסר דיבורא בעלמא הוא אם נאנס פטור. ומהאונס אתה למד לשוגג ואמרי' דוקא נ"ון ביד אבל דיבורא בעלמא פטור

ובתירוץ זה יש לי לתרץ קושייא אחת דאמאי במסור האנוס פטור היכא דלא נש"ון בידו והא דינא דגרמי דינא הוא ולא קנסא לדעת הרמב"ם ומר"ן ז"ל כמו שפסק מר"ן בסימן ס"ו ובסימן שפ"ח ופסקה הרמב"ם בפ"א הנזכר וז"ל ואם מת גובה מן היורשי' יע"ש ואם קנסא הוא לא קנסי' בניו אחריו כמו שפסק מור"ם בסי' שפ"ח בשם י"א דדוקא אם עמד בדין וטעמו ז"ל משום דס"ל דד"ג קנסא הוא ולא קנסינן בניו אחריו כ"א כשעמד אביהם בדין דכבר נשתעבדו נכסיו לו ולא ירתי להו כמ"ש הש"ך ז"ל וא"כ דאית להו די"דג דינא הוא א"כ אפילו אנוס יתחייב המוסר אע"פ שלא נ"ון ביד מאחר שדינא דגרמי דאורייתא כמ"ש הרמב"ם בריש פ"ו מה"מ וז"ל ומכה בהמה ישלמנה ולא חילק הכתוב בין שוגג למזיד

ובמאי דכתיבנ' ניחא דשאני הכא דלא הזיק בגופו ממש כ"א בדיבור. ולכך הקילו בו כשהוא אנוס. ויכולני לומר דשוגג הרי הוא כאונס ופטור אדיבורא. וכן ראיתי לה"המ בפ' הנז' שכתב ד"דג דינא הוא ולא קנסא וכן כתב רבינו האיי והרמב"ן והרשב"א יע"ש ועיין בב"י

אמנם אחר החיפוש ראיתי להרב הש"ך ז"ל בסימן שפ"ו ס"ק א' שהביא דברי הרמב"ן ז"ל וחייב השוגג אפילו אדיבור ולא פיטר כ"א האונס וז"ל והנה הרמב"ן בד"דג שלו כתב דד"דג חייב מדינא ולא קנסא. ובמוחל ושורף שטר חבירו וכן בכל ד"דג חייב בנו לשלם. וכן אפילו בשוגג חייב יע"ש הרי הזכי' בלשונו הזהב המוחל שטרו וכו' דהוא דבורא בעלמא וכתב עליו דאפילו שוגג חייב וכן כלל גם כן גם המוסר בכלל דבריו שאמ' וכן כל ד"דג. ובסי' הנז' ס"ק ו' כת' וז"ל כת' מהרש"ל דכל ד"דג פטרינן באונס. ומשמע התם דההיא שורף שטרות באונס פטורין אבל הרמב"ן לא כ"כ אלא דהמוס' והמוחל וכה"ג דבדיבורא בעלמא הקילו רבנן ולא עשו אונס כרצון אבל השורף שטרות באונס חייב דהא לאו מחילה היא. ובסוף דבריו כתב שם והרמב"ם שמחייב בדי"דג שלו אף בשוגג היינו משום דס"ל דד"דג הוא דאורייתא יע"ש

הרי מפורש לפניך לדע' הרמב"ן ז"ל דאיכא חילוק בין שוגג לאונס ואף ע"פ שהיקלו בדיבור היינו לעניין אונס. אבל אם שגג חייב אף על פי שלא נתכוון להזיק. וכן דעת מהרש"ל ז"ל כמו שכתב הש"ך לעיל דגם מהרש"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל היינו אכולא מלתא קאמר דהרי כולהו אית להו ד"דג דאורייתא כנזכר וכן יכולני לומר לדעת הרמב"ם ומר"ן ז"ל דאית להו די"דג דאורייתא כדעת הרמב"ן ז"ל דיש חילוק בין שוגג לאונס. וראיה לדבר מדלא הזכירו בלשונם הזהב כי אם האונס ולא הזכירו אם שגג כדי"ד כמ"ש בפ"ז מהלכות הנזכרי' וז"ל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הרי זה פטור מדי"ת. אבל חז"ל קנסוהו. וכתב שם בהלכה שלישית וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור יע"ש ואמאי במסור לא נקט השוגג כ"א האונס כמו הכא בהיזק שאינו ניכר אלא ודאי בדוקא נקטו האונס אבל השוגג חייב דהו"ל לידע ולעיין בדבריו שמא תצא תקלה על ידו לחבירו והו"ל כמזיד ובפרט בזמן הזה במלכות קטיעה דידן שמבקשים עילה לגזול ולחמוס ממונם של ישראל ובריא הזיקה הוא דאמרינן ביה דהו"ל לידע. ומכ"ש בנ"ד דיס"ל דפושע הוא וכונ' להזיק דמה לו להשיב על שלא שאלוהו

ועוד דאפי' לפ"ד שאמר דשגג ואין כוונתו להזיק אפ"ה חייב מדינא דקנסא דקנסינן שוגג אטו מזיד כמ"ש התוס' בשם הריצב"א והביא דבריו הרב"י ז"ל בסי' שפ"ו וז"ל ואפשר דבשוגג קנס ר"מ נמי כי היכי דקניס במטמא ובמדמע א' שוגג ואחד מזיד ע"כ ע"ש ואף ע"פ דדעת הריצבא ז"ל ס"ל ד"דג קנסא הוא ולא דינא ואנן קי"ל דדינא הוא ולא קנסא מ"מ הדין דין אמת דקנסינן שוגג אטו מזיד כמ"ש

וכתב והא מטמא ומדמע פסק הרמב"ם דלא קנסינן שוגג אטו מזיד כנז' ודלא כר"מ. וכן במסור שהוא ד"דג אמרינן דלא קנסינן וכו' ז"א דטעמא דמטמא ומדמע היינו משום דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק מדאורייתא אלא קנס' הוא ואפי' במזיד והילכך פסק דלא קנסי' משום דקנסא לקנס' לא קנסינן כר"י אבל בדי"דג דלאו קנסא הוא אלא דינא כנז' יודה רבי יהודה דקנסי' שוגג אטו מזיד

ויכולני לומר היינו טעמא דלא הזכירו הרמב"ם ורבינו הטור ומר"ן ז"ל השוגג כ"א המזיד משום דאית להו קנסי' שוגג אטו מזיד משום דאית להו ד"דג דינא הוא ולא קנסא אבל בהיזק שאינו ניכר דאית להו קנסא ולא דינא נקרא שוגג כאונס משום דלא קנסינן קנסא לקנסא כר"י ולעולם יש חילוק בין שוגג לאונס. ולא אמרינן דבכל דוכתא דפטור האונס פטר השוגג. אלא היכא דפירש בהדייא

ויש קצת ראיה לזה דיש חילוק בין שוגג לאונס ואפי' פטר האונס חייב על השוגג מהא דפסק רבי' הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל ופסקו מר"ן ז"ל בסי' תכ"א ס"ג י"א דצער ריפוי ושבת חייב אפי' שלא בכוונ' ובלבד שלא יהיה אנוס ע"ש נמצא דיש חי' בין שוגג לאונס

ועוד יש לי ראיה ברורה ונכונה לדברינו לחייב השוגג ואפילו אדיבורא מדפסק הרי"ף ז"ל בפרק א' דיני ממונות דף רע"ו ע"א והביא דבריו הרב