גושפנקא דמלכא דרשות רלט

אביך ואת אמך לרבות בעל אמו והוי"ו לרבות אחיו הגדול ותוספת הוי"ו אינו אלא אצל האם דלגבי האב ליכא וי"ו ועוד מאי האי דקאמר אמנם אח מאב א"צ לנהוג בו כבוד וזה הפך דברי חז"ל כמ"ש הרא"ש ז"ל ופסקה מר"ן בקצר בסימן ר"ם בחלק יו"ד דחייב אדם בכבוד אחיו הגדול בין מן האב בין מן האם ולא עוד אלא שהקדים כבוד אחיו הגדול מן האב לכבוד אחיו מן האם והוא הפך דברי הרב ונראה דדברי הרב ז"ל כי שגגה יוצאה מלפני השליט ומוכרחים אנו לומר דהטעם דנקט ביצחק בני אמך וביעקב נקט בני אביך הוא כמ"ש במדרש יצחק דלא היה לו אלא אשה אחת אמר בני אמך יעקב שהיו לו נשים הרבה לכך נקט ץ בני אביך

ועפ"ז יבוא על נכון מה דאיתא בש"ס בב"ק פ"א ת"ר וכבוד עשו לו במותו זה יחזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו חלוצי כתף דר"י א"ל רבי נחמיה והלא גם לפני אחאב עשו כן אלא שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מ"ש בזה ופריך בש"ס והאידנא נמי עבדינן הכי ותירץ אפוקי מפקינן אנוחי לא מניחנן ואי בעי"א אנוחי נמי מנחינן קיים לא אמרינן ע"כ

ופירשו התוספות שעשו לו הספד גדול לאחאב כדאמרינן במגילה וספדו עליו כמספד הדדרימון ומתרגמינן כמספד אחאב בן עמרי דקטיל יתיה הדדרימון ובמלחמה היה שהיו שם עם רב וכולם ספרו עליו ואף על גב דכתיב ותעבור הרנה במחנה ואמרינן ובאבוד רשעים רנה זה אחאב בן עמרי היינו לצדיקים שבדור אבל עבדיו ואוהביו היו מספידים אותו ע"כ. עוד כתבו מניחין ס"ת על מטתו ואע"פ דאית לן דאסור לישב על המטה שספר תורה מונח עליה שאני חזקיה שהיה אדם גדול בתורה ובמצות ובמעשים טובים יע"ש

ועיין בספר יע"ד דף ס"ח ע"א ובדף ס"ט ע"א ובדף פ"ט ע"א מה שפלפל בדברי הש"ס מענין הספד הצדיקים ובקושיית מהרש"א שהקשה דאמאי לא קאמר שהושיבו ישיבה על קברו ואמאי דוקא ל"ו אלף בלי חסר ויתר והתוס' כתבו וכבוד עשו לו במותו ל"ו בגימטריא ששה ושלשים והוא נתן טעם גם על האלף יע"ש

ואמרו רבותינו ז"ל שאם אחר שנולד היה צדיק כ"ע מודו דנוח לו שנברא והשתא א"ש דקדריש וכבוד עשו לו במותו קיים זה מה שכתוב בזה דכיון שקיים מ"ש בתורה אם כן נוח לו שנברא ובזה י"ל מ"ש הכתוב ברוך אתה בבואך וכו' ר"ל אימתי ראוי לומר עליו ברוך אתה בבואך ונוח לו שנברא בזמן שברוך אתה בצאתך כשיצא מן העולם הזה שקיים מה שכתוב בתורה

ועפ"ז י"ל מ"ש הכתוב אלה תולדו' נח נח וכו' וקשה למה כפל נח נח ולמה נח ג' אבל יובן עם מ"ש רז"ל דנחלקו ב"ש וב"ה אם נוח לאדם שנברא שתי שנים ומחצה ולבסוף נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו

וכת הקודמין הקשו דאמאי שתי שנים ומחצה ופי' בהקדים מ"ש בגמרא לכו נא ונוכחה וכו' לעתיד לבוא אומר הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי וכו' נמצא שאם חיה אדם שבעים שנה יש לו מי שיפטור אותו מן העונש שהוא יצחק אבינו ע"ה אבל אם יחיה שמונים שנה מי יפטור אותו דל עשרים דלא ענש ושלשים דלילוותא פשו ל' דל ט"ו דמיכל פשו ט"ו דל תריסר ופלגא דיצחק נשארו שתי שנים ומחצה שאין מי שיפטור אותו מן העונש אלא הקב"ה ובזה מפרשים אבוא בגבורות ה' אלהים אזכיר צדקתך לבדך לזה נחלקו ב' שנים ומחצה ונמנו שנוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה וכתבו בשיטה מקובצת דע"כ לא נחלקו אלא כשנולד האדם ואין אנו יודעים אם יהיה צדיק או רשע אבל כשנברא והוא צדיק לכ"ע שנוח לו שנברא ולזה קאמר קרא אלה תולדות נח נח פירוש כשנולד האדם אז יהיה מחלוקת חד אמר נוח לו שנברא וחד אמר נוח לו שלא נברא אבל אם הוא צדיק וכו' אליבא דכולי עלמא נח אחד דוקא שנוח לו שנברא

והנה בענין זה דנוח לו לאדם שלא נברא קושיא מפורסמת דהיאך תיסק אדעתין לומר דנוח לו שלא נברא אחר שהקב"ה יתע"ש מעיד והנה טוב מאד ולא נברא העולם אלא בשביל ישראל ואיך קאמר שנוח לו שלא נברא והנה מצינו להמגיד שאמר למר"ן שדרוני לגבך לגלא' לך רזא יקירא רזא דויפח באפיו נשמת חיים דאיכא למקשי דשארי בנשמת חיים וסיים בנפש חיה ותו דהוה סגי דלימא נשמת בלא חיים ונפש בלא חיה ותו מאי האדם לנפש חיה דמשמע דאדם אתהדר והוה נפש חיה ותו מאי ויפח באפיו אבל רזא דמילתא במאי דאית לן לאקשויי כיון דנשמת האבות מתחת כסא. הכבוד אמאי אצטריך למיתי להאי עלמא ועוד במאי. דפליגי אי נח לאדם שלא נברא או נח לו שנברא איכא למתמה דהא בכל מעשה בראשית אתמר כי טוב ואפי' במלאך המות כמ"ש והנה טוב מאד זה מלאך המות וכו' אבל רזא דמילתא הוא דנשמתין עד לא אתו להאי עלמא דמו למאן דאכיל דלאו דיליה דאכלי נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום דא אמרו נוח לו לאדם שנברא דנשמתין נכספין וכו' ומשום הכי מתהוות למיתי לעלמא ונוח להם להבראות כדי למפקי מההוא רוחא כסופא למעסק בתורה וכו' ותו נשמתין דעסק בתורה כד נפקין מהאי עלמא סלקין בדרגין עלאין ממאי דהוו בקדמיתא

ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל יובן על שלשה דברים העולם עומד וכו' העולם היא מדת המלכות שהיא אחרונה שבשם וכמ"ש הרב בכוונות התפלה באהבת עולם יע"ש והשפעתה של מלכות היא תמיד מן חג"ת שהם קיומה והם רמוזים כאן על התורה הוא ז"א שהוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה היא המלכות ועל העבודה היא מדת הגבורה שכך עולה העבדה חסר וי"ו ועולה פ"ו כמנין אלהים שהוא דין ועל גמילות חסדים הוא חסד והקדים התלמוד תורה שהוא המעונג ומשובח וכמ"ש בזוהר בכ"מ יעקב שלימו דאבהן וכמ"ש חז"ל יעקב בחיר האבות שהוא רומז למדת הת"ת ולכך העולם עומד מדת המלכות דלית לה מגרמה כלום אלא מה שמשמשים בה חג"ת שלפעמי' נעשית כסא להם ולפעמים היא עולה עמהם שהיא רגל רביעי למרכבה ודוד היה רגל רביעי רומז למלכות ולכך כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה כותב מעשה יום שלישי תדשא הארץ דשא ודקדק מעשה יום שלישי לומר שביום