גור אריה על ויקרא יט:יד

תלמוד לומר בעמך לא תאור וכו'. פירוש, דלא הוי למכתב "בעמך" , אלא כתב "בעמך" לומר מפני שהוא בעמך , כך יש לפרש לפי פשוטו :

יצא המת וכו'. פירוש, שהחרש כאילו מת, שהרי אמרינן (ב"ק פה ע"ב) חרשו נותן לו דמי כולו , ואמר לך הכתוב עד חרש , אף על גב שהחרש נמי כאילו לא היה, מכל מקום אינו מת. אבל אם מת לגמרי, אינו עובר עליו. ואם תאמר, מהיכי תיתי ללמוד שיהיה חייב על המת, דהא צריך קרא (להלן כ, ט) דמקלל אביו ואמו לאחר מיתה שהוא חייב (רש"י שם), ויש לומר, דוקא גבי אביו ואמו, דחיוב שלו מפני שקלל אביו ואמו, לא מפני הקללה בלבד , והוה אמינא דוקא בחיים, שאביו ואמו מצטערין, אבל לאחר מיתה לא, צריך קרא לרבות. אבל כאן אם כתב סתם "לא תקלל", הוה אמינא דחיובו הוא בשביל הקללה שהוציא מפיו, אפילו מת הוא אותו שקלל, לכך צריך קרא למעט, וכתב "חרש" למעט המקלל המת:

לפני הסומא בדבר. וקשיא, שמא הוא כפשוטו , ויש לומר, משום סיפא דקרא "ויראת מאלקיך", שלא נאמר "ויראת מאלקיך" אלא על דבר המסור ללב (רש"י ד"ה ויראת), אבל זה אין דבר המסור ללב, שהרי לפעמים הסומא יודע מי שנתן לפניו מכשול, או אחרים ראו, או מכיר אותו בקול, וכיוצא בזה: