גור אריה על ויקרא טו:ה

למד על המשכב שחמור כו'. פירוש, שדבר המיוחד למשכב יותר חמור מדבר שאינו משכב , ומהך קרא יליף, דכתיב "ואשר יגע במשכבו", משמע דוקא "משכבו", אבל דבר שאינו משכבו – אינו מטמא אדם לטמא בגדים . והא דבתורת כהנים מפיק ליה דדוקא משכב ומושב מטמא אדם לטמא בגדים מקרא ד"כל המשכב אשר ישכב עליו הזב" (פסוק ד) , היינו גבי אדם שנטמא מתחת הזב , דבעי למילף מקל וחומר לטמא בגדים, דמה במקום שלא נטמא משכב במגע משכב, שאם נגע משכב במשכב אין המשכב מטמא אדם לטמא בגדים , אפילו הכי אם נגע אדם במשכב – טמא לטמא בגדים , מקום שנטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, אינו דין שיהיה נטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, כדאיתא בתורת כהנים , וילפינן מקרא אחרינא דכתיב (שם) "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא", שלא יטמא בגדים, וכך איתא בתורת כהנים . ורוצה לומר, דלא הוי למכתב "כל המשכב", דקרא יתירא הוא, דהא כבר כתיב (פסוקנו) "ואיש אשר יגע במשכבו וגו'", אלא ללמוד משכב שנגע [בזב] מטמא אדם לטמא בגדים, אבל אדם שנגע בזב אינו מטמא אדם לטמא בגדים. אבל לשאר דברים שאינו אדם, בודאי ילפינן מהך קרא "ואשר יגע במשכבו":