גלות עליות ו

מקואות פרק א א שש מעלות במקואות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, מי גבאים שתה טמא ושתה טהור, טמא. שתה טמא ומלא בכלי טהור, טמא. שתה טמא ונפל ככר של תרומה, אם הדיח טמא, ואם לא הדיח טהור:

ב מלא בכלי טמא ושתה טהור, טמא. מלא בכלי טמא ומלא כבלי טהור, טמא. מלא בבלי טמא ונפל ככר של תרומה, אם הדיח טמא, ואם לא הדיח טהור:

ג נפלו מים טמאים ושתה טהור, טמא. נפלו מים טמאים ומלא בכלי טהור, טמא. נפלו מים טמאים ונפל ככר של תרומה, אם הדיח טמא, ואם לא הדיח טהור. ר' שמעון אומר בין שהדיח בין שלא הדיח טמא ד נפל לתוכן מת או שהלך בחן הטמא ושתה טהור, טהור. אחד מי גבאים מי בורות, מי שיחין, מי מערות, סי תמציות שפסקו, ומקואות שאין בהם ארבעים סאה, בשעת הגשמים, הכל טהור. פסקו הגשמים, הקרובים לעיר ולדרך טמאים, והרחוקי' טהורים, עד שיהלכו רוב בני אדם ה מאימתי טהרתן. בש"א משירבו וישטופו, וב"ה אומרים רבו אף על פי שלא שטפו, ר' שמעון אומר שטפו אף על פי שלא רבו, כשרין לחלה וליטול מהם לידים ו למעלה מהן, מי תמציות שלא פסקו, שתה טמא ושתה טהור, טהור. שתה טמא ומלא בכלי טהור, טהור. שתה טמא ונפל בכר של תרומה, אף על פי שהדיח, טהור. מלא בכלי טמא ושתה טהור, טהור. מלא בבלי טמא ומלא בכלי טהור טהור. מלא בכלי טמא ונפל ככר של תרומה, אף על פי שהדיח, טהור. נפלו מים טמאים ושתה טהור טהור. נפלו מים טמאים ומלא בבלי טהור, טהור. נפלו מים טמאים ונפל ככר של תרומה, אף על פי שהדיח, טהור, כשרין לתרומה וליטול מהם לידים:

ז למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה. שבו טובלין ומטבילין. למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין, שוה למקוה לטהר באשבורן, ולמעין להטביל בו בכל שהוא:

ח למעלה מהן מים מוכין, שהן מטהרין בזוחלין. למעלה מהן מים חיים, שבהן טבילה לזבים והזיה למצורעים, ובשרים לקדש מהן מי חטאת:

פירוש הקצר (מ"א) שתה טמא כו'. דהמים שהיו בפי הטמא והוחזרו לתוך המי גבא לא נטהרו בהשקה מפני שאין בהן מ"ס וכשבטלו רביעית דמקוה בטלו אף השקה בפחות ממ"ס, אבל מה"ת נטהרו המים טמאים בהשקה מפני דמי גבא אינן מקבלים טומאה בחבורן לקרקע וכשישתה מהן הטהור ויחלוש המים חתעורר הטיפה טמאה לטמאות כל המים שבפיו אף שאין משקין מטמאים אחרים מה"ת והרי כאן ספק בתרי דרבנן, חשו בזה להחמיר, ולכשיטמא רביעית מים נטמא השותה ע"י שתיית רביעית מגזירת י"ח דבר, וכן הכלי שדלה בה והככר שהדיח והטיפה הטמאה המעורבת במים לא פקע טומאתה ואם רבו עליה מים טמאים תצטרף אליהם להרבות על הטהורים, וכשלא הדיח הכשר ולא אחשבינהו למים לא גזרו בזה מפני דהוי ספק בדרבנן, לכן כל היכא דלא אחשבינהו נחשבו כמחוברים. ור"ש מטמא בלא הדיח הככר מפני דסובר דמשקין מטמאים אחרים מה"ת לכן מחמיר בתלש המים שנטמאו גם הם אף דלא אחשבינהו. וכ"ז בהיו במי גבא רביעית וגם לא היו שאובים אבל בלא היו בהם רביעית נטמאו המי גבא מה"ת, ובהיו שאובים מקבלים טומאה מדרבנן אף ברביעית:

(מ"ב) מלא בכלי טמא. קמ"ל דגם בכלי חיישינן שמא נשפך מן הכלי לתוך הגבא מים טמאים:

(מ"ג) נפלו מים טמאים. קמ"ל דאף בנפלו שלא לרצון חיישינן למים הטמאים ולא יתבטלו:

(מ"ד) נפל לתוכן מת או שהלך בהן הטמא כו'. אף דקדוב לודאי שבהלוכו הגביה מעט מים והוחזרו לתוך הגבא מ"מ מאחר דהוי ספק במלתא דהוי תרי דרבנן כאמור לעיל לכן היכא דלא החשיב המים נחשבו כמחוברים ולא נטמאו ע"י הטמא:

בשעת הגשמים הכל טהור. לאו אדלעיל קאי בשתה טמא כו', דאם הוחזק בהן טומאה לא יוטהרו עד שידעו שרבו מי גשמים, וכאן איירי בסתם מי גבא הקרובים לעיר ולדרך דבשעת הגשמים אין חוששין להן, אם מפני דהוי ס"ס שמא לא שתה מהן טמא ושמא רבו מי גשמים אח"כ, או מפני דבשעת גשמים ודאי לא ידלו מן הגבא דמים מצויים:

(מ"ה) בש"א משירבו וישטפו. דיש כאן תרי צדדים להקל דאם רבו מי גשמים תלינן מה שידלה אח"כ שיהיה מן רוב מים החדשים וגם שטפו ותלינן שטיפה הטמאה יצאה לחוץ, ולב"ה רבו לחוד די, אם מפני דתלינן מה שידלה יהיה מן הרוב, או דלא גזרו לטמאות רק המים שהיו שם בעת שבאו לשם מים טמאים אבל הבאים אח"כ לא גזרו עליהם מפני דגם אם ידלה אח"כ הוי ספק בתרי דרבנן. ולר״ש שטפו לחוד די דתלינן שיצאו הטמאים. וקיי"ל כב"ה:

כשרים לחלה, הרמב"ם פירשה דאדלעיל קאי בלא רבו רק הם בחזקת טומאה מפני דקרובים לעיר ולדרך ואפ"ה כשרים לעיסה הטבולה לחלה דלאו כחלה ממש דעי:

(מ"ו) מי תמציות שלא פסקו. היינו שהרים בוצצים בכל עת מים חדשים, ולא חשו בזה לטיפת מים טמאים, אם מפני דהוי כרבו חדשים דבכל עת יבאו מים חדשים, או מפני דנחשבו קצת כמי מעין לבטל הטיפה הטמאה:

(מ"ז) שבו טובלים. פי' טבילת אדם, ומה"ת בעינן דוקא מ"ס שהוא שיעור אמה על אמה ברום ג"א. ומטבילים היינו כלים, ומה"ת די לטבילת כלים ברביעית ומדרבנן בעינן מ"ס:

שמימיו מועטין. היינו שהוא מעין עומד או שזוחל קצת וע"י רביית השאובים נזחל להלאה ממקום זחילתו הקודם, מטהר באשבורן ובכ"ש, וזה דוקא כששפכו השאובים לתוך גומת המעין עצמו אבל אם שפכו עליו במקום זחילתו לא יטהר בכ"ש. והך כ"ש יש אומרים דהיינו דוקא לכלים אבל לאדם בעינן מ"ס. ויש אומרים דאף לאדם מטהר בכ"ש, ובש"ע פסקו כדעה הראשונה:

(מ"ח) מים מוכין. היינו מרים ומלוחים או פושרין, ולא נקראו מים חיים דמים חיים היינו ערבים ומתוקים, מים חיים היינו טובים לשתיה ובאים מנביעת הטעימת, ואף שהוא מעין עומד מטהר לזבים כו':

פירוש הארוך (ס"א) מי גבאים שתה טמא כו'. עד סוף מ"ד כולהו ענין אחד הוא, ופי' בהן הר"ש והרא"ש וכ"נ דעת הראב"ד פט"ו מה' ט"א ואחריהם נמשך הרע"ב, דכל החשש הוא בשתה טמא ואח"כ שתה טהור מפני הטיפה שנטמאה בפה הטמא ולא נטהרה בהשקה במי הגבא מפני שאין בגבא מ' סאה ותטמא הטפה אח"כ את השותם והכלי