גלות עליות ז

שדלה וכן הככר כו'. ויש לעיין טובא, חדא דאם באמת מי הגבא אינן מקבלים טומאה למה לא תהני השקה להטיפה אף בלתי ארבעים סאה ומנא לן דלהשקה בעינן ארבעים סאה. דהרי עיקר ענין השקה כתב רש"י בביצה י"ז ע"ב דלאו מדין טבילה הוא דאין טבילה לאוכלין ומשקין רק מדין זריעה הוא כמו זרעים שזרען בארץ שנטהרו מטומאתן ככה גם מים שנזרעו במים טהרו, ובבכורות כ"ב ע"א כתב רש"י כן בשם תשובות רבינו גרשום יע"ש, וכן מוכח ברמב"ם פ"ב מה' ט"א הי"ט כ' כ"א שסמך שם דין זרעים שזרען לדין מים שהשיקן כו', וא"כ למה לן שיעור מקוה כל היכא דמים המחוברים לקרקע אינן מקבלים טומאה יחשבו מים הטמאים הבאים עליהם לתוכן כנזרעו בהם ויטהרו ג"כ, ומנא לן כלל דבעינן לזה שיעור מקוה, לו יהיבנא להו דבעינן ארבעים סאה זהו מדרבנן שהצריכו לטובל כל דבר מ"ס דוקא אבל מה"ת די ברביעית לטבילת כלים רק שיהא כל גוף הנטבל עולה בהן בבת אתת כמ"ש רש"י בפסחים י"ז ע"ב ובתוס' שם והובא גם בר"ש לקמן במשנה ז'. וא"כ פשיטא דגם זריעת מים די מה"ת ברביעית מים מחוברים שאינן מקבלים טומאה וטיפה זו שנגעה בטמא נטהרה מה"ת רק מדרבנן תבעי מ"ס לדעתם, וא"כ למה נחוש בה לספק טיפה זו שמא תגע אח"כ באדם או בכלי הרי ספיקא דרבנן הוא וכ"ש שתטמא אדם או כלים דכל ראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים מה"ת רק גזירה דרבנן היא לשותה משקים טמאים כמ"ש הר"ש. וכן גזרו בי"ת דבר דמשקין ראשונים יטמאו כלים כמ"ש הרמב"ם רפ"ז מה' אה"ט, וא"כ הרי כאן תרי דרבנן, אך אם היתה גוף הטיפה מטמאה מה"ת אין חומה שגזרו על אדם וכלים לחוש לספק דחשו בטומאת אדם וכלים להשוותן לאוכל דמטמאה מה"ת, וגם לפי מה שנבאר לקמן דגם אוכל אינה מטמאה מה"ת דאין משקין מטמאים אחרים מה"ת כמ"ש הרמב״ם רפ"ז מה' אה"ט מ"מ גוף הטיפה הרי טמאה מה"ת, ולכן חשו בה לספק אבל אם מה"ת גם גוף הטיפה נטהרה ע"י השקה איך חשו בזה לספק שמא תזדמן הטיפה לתוך פיו של השותה:

(ב) איברא דיש פנים ליישב פירושם ע"פ ד' הרמב"ם פרק ו' מהלכות מקואות ה"י בחבית מלאה מים שנפל לים הגדול דהטובל שם לא עלתה לו טבילה ואם נפל שם ככר של חרומה נטמא במים השאובים שנפל שם יע"ש, ולמה לא נטהרו השאובים שנפלו שם מפני שהושקו ונזרעו במי הים וע"כ דאין בזה דין השקה וצריך לומר הטעם דאף דמהני השקה גם אם המים בתוך הכלי כמבואר בביצה שם מ"מ זהו דוקא אם משיקן במקום שאם היו שלא בתוך הכלי והיו מתערבים עם המחוברים לקרקע היו מתערבים עם כל המים ולא היו נקוים בפ"ע, משא"כ הא דחבית שהמים הטמאים היו עומדים בפ"ע גם אם לא היו בתוך החבית, וגם נראה דשם איירינן שהמים הוטרו מחבית לתוך המים וכ"נ מד' רש"י במכות ד' ע"א ואפ"ה עומדים בפני עצמן מפני דמי הים קוו וקיימי ולכן אין כאן השקה, וא"כ גם נידון משנתנו במי גבא דהמים קוו וקיימי אפשר דלא מיקרי השקה להטיפה הטמאה מפני דעומדת בפני עצמה ויוצדקו ד' הר"ש והרא"ש ולא מטעמייהו, אבל באמת א"א לומר כן דהרי הרמב"ם פ"ב מה' ט"א כתב דין השקה כ"פ גם במי מקוה ולא חילק לומר דאם המים קוו וקיימי לא מהני להו השקה, ולכן באמת רש"י ותוס' דמכות ד' ע"א כתבו דגבי הא דמטמא הככר כו' גרסינן חבית יין ויין לא נטהר בהשקה אבל מים היו טהורים באמת ע"י השקה כמ"ש התוס' שם, וד' הרמב"ם שכתב דגם מים מטמאין הככר צע"ג כמ"ש המל"מ שם, וא"כ איך נוסיף לומר כאן הפי' במשנה באופן זה. וליישב קצת ד' הרמב"ם דפ"ו מה' מקואות הנ"ל עלה בדעתי לומר דשם שאני שהמים השאובים נטמאו בעת שהיו בתוך מי הים ע"י אדם הטובל בהן כמ"ש רש"י ולכן בנטמאו בתוך הים לא מהני השקה, אבל נסתר אצלי זה מד' הרמב"ם פ"ב מה' ט"א הכ"ה שמבואר שם דגם אם נטמאו המים בתוך מי הים מהני להו השקה בעודן שם לטהרן יע"ש, וצריך לומר דשם בפ"ו מה' מקואות חומר הוא שהחמירו חז"ל מפני שהטילו טומאה על אדם הטובל בו לכן תשו לטמאות גם הככר דאם נטהר הככר לא ישמעו לנו לטמאות האדם דיחשבו לומר הרי המים טהורים וכמי הים נחשבו ולמה יטמא הטובל בהן והוכרתו לטמאות גם הככר, וא"כ גם להרמב"ם אין זה מעלה ארוכה לנ"ד שלא נטהרה הטיפה בהשקה:

עוד יש ליישב קצת ד' הרמב"ם ע"פ מה שמבואר לקמן בפ' בתרא דמקואות דב"ש סברי דאין מטבילין מים יפים ברעים ופי' שם הרמב"ם הטעם דהשקה מטעם זריעה הוא והיכא דלא הוו ממין אחד לא נחשבו כגוף אחד כמשי"ת לקמן בעז"ה ואנן קיי"ל כב"ה דמותר להטביל יפים ברעים אף דלא הוו כגוף אחד מ"מ אפשר דבמי הים מודו ב"ה דלא מהני השקה דמי הים מין אחר הוא לגמרי ואינו דומה ליפים ברעים דאפשר שיומתקו הרעים ע"י איזה פעולה משא"כ מי הים אין להם תקנה. אבל צ"ע דא"כ גבי השקה הו"ל לחלק בהא ושם סתם הדברים, והריטב"א במכות כתב דמי הים מלוחים ואינן מתערבים וכן הוא באשכול סימן נ"ת, ובפי' מתניתין דהכא צריך לומר לדעתם דאחר שבטלו רביעית דמקוה אסרו גם השקה בפחות ממ"ס וחשו לספק הטיפה אף בדרבנן כמשי"ת באות ג':

עוד יש לעורר קצת על פי' הר"ש והרא"ש שחשו מספק שמא הטיפה תבוא בפי השותה והרי ספק טומאה צפה על פני המים מטהרינן בטהרות פ"ד מ"ת. אך ברמב"ם פי"ד מה' אה"ט מבואר שזה דוקא בשרץ ולא בטמא מת ובר"ש שם מוכת במ"ת ובמ"ג דגם בטמא מת הדין כן ועכ"ז לא ק"מ דמים במים לא מיקרי צפה דהיינו הנתתן כמבואר בשבת ה' ע"ב:

(ג) עוד יש להתבונן לפי' הר"ש והרא"ש וסיעתם דמבואר בש"ס בכורות כ"ב ע"א דכל היכא שהטומאה נתערבה ברוב דבר טהור שאותו הטהור לא נטמא במגע מהטמא דגם הטומאה בטל ברוב כההיא דשליא שנמות הולד ונתערב במי השליא דמי השליא אינן מקבלים טומאה מפני דלא הוו משקה ולכן גם מיתוי השליא בטל ואינו מטמא לא במגע ולא במשא ופסק כן הרמב"ם ספ"א מה' אה"ט. ואף דבבכורות כ"ג נראה דלר' יוחנן דסובר דטומאה תמורה בעינן עד לכלב אם לא היה סרות מעיקרו מטמא במשא והרמב"ם שם הי"ג והי"ד פסק כר"י מ"מ כתב הכ"מ בשם הרי"ף דהרמב"ם סמך על ברייתא דר"ת דאינה מטמאה במשא ואף דקמה בקושיא לא קמה בתיובתא, וצריך לומר הטעם דאינו דומה לנבילה בשחוטה דלח בלח נתערב היטב ובטל מלטמא במשא אף שבש"ס לא חלקו כן מ"מ לר"ח צריך לחלק בהכי, וא"כ גם כאן שנתערבה הטיפה בכמה סאין מים תבטל, ואף אם לא יודו להרמב"ם בהך דשליא ונאמר דלר"י דלא הוי טומאה כרותה מטמאה במשא מ"מ במגע ודאי דלא מטמא וכאן לענין טומאת מגע איירינן, וכ"כ הרמב"ם עוד בפרק ט"ו מה' פרה ה"ד דמי חטאת שנתערבו במי פירות בטלין ברוב ומשמע שם דאף במשא אינו מטמא עכ"פ לענין מגע ודאי דטומאה בטילה ברוב, ולמה לא תבטל הטיפה תוך המי גבא גם אם אין בהם דין השקה, אך הר"ש והרא"ש וכן התוי"ט יישבו זה דכשישתה הטהור או ימלא בכלי או ידיח הככר הרי החשיב למים התלושים והטפה תתעורר מבטולה ותטמא המים התלושין. ויש להסביר הדברים ע"פ המבואר בבכורות כ"ג שם דטומאה שנתבטלה ברוב תתעורר אח"כ מבטולה על ידי טומאה אחרת המצטרף אליה ואם בין שני דברים הטמאים