גלות עליות ה

עתה הא לכם זרע בית ישראל את אשר חנני יוצרי, להוציא לאור חלק מכתבי, וזה חלקי מכל עמלי, אשר אבטח בשם ה' להיות דברי נטועים בבתי מדרשות. כי הספר הזה לא לבד לאנשים כערכי יועיל, אף גם לגדולי חקרי לב יהיה לתועלת, יען כי הלכה עמומה היא עוד לא נתבארה באר היטב, ואנכי ביארתי בעז"ה הכל בדרך הישר ומאזני צדק. אקוה לה' אשר ההוגה בהן ימצא טעם. ואם ימצא חלילה איזה דבר שלא יראה למביני מדע, ידינני לכף זכות ובזה אסיים בפסוקא דרחמי: דבקתי בעדותיך ה' אל הבישני: ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם: ויהי נועם ה' עלי ומעשי ידי יכוננו מעל, להיות מקובלים בין הוני תורת אמת, עדי יבא גואל צדק, ואז נזכה להלכה ברורה. המחבר הוספה בפ"א מ"ז כתבתי באות ב' בביאור ד' הש"ס דכתובות ה' זו אמה, דמפרק עלינבוגן עד תשלום אצבע הארוך הוא אמה בת ששה טפחים בכל אחד לפי מדת טפחיו, וסמכתי על ד' ד"ז רבינו רגאון נ"ע שכתב כן בא"ח סי' שמ"ט. ונראה שהוציא כן מדברי המג"א סק"ב יע"ש. [אך הפרמ"ג ומה"ש לא הבינו כן]. עתה יצאתי למדידה ונראה לעין שלא נמצא בפרק הזרוע עד האמה שליש מכל גופו של אדם עד ראשו רק ערך שליש מכתפו של אדם, וא"כ יתכן לומר דמה שאמרו זו אמה היינו אמה בת חמשה טפחים, והיא מדה לאמת כלים לפי מה דקיי"ל כר"י, ומה שאמרו ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו, צ"ל לפי"ז דפשיטת היד לא יתפוס כ"א חמשה טפחים וטפח לפשיטת הרגל, דהרגל בעמידת האדם שוה עקבו לאצבעות רגלו, אבל בשכבו אז אצבעות הרגל יתארכו להלאה מן העקב ויתפוס עד קרוב לטפח. זהו מה שנראה להוסיף בזה: בפ"ב מ"ד פ"א באות ג' כתבתי דלמ"ד מב"מ לא בטל לא יתכן שהשאובים ישלימו השיעור אם פסולן מה"ת. יש פנים לומר דאם קדמו הכשרים אז השאובים נטהרו גם הם בבואן לתוך הכשרים דהרי השקה במים טמאים מהני מה"ת בהיה שם רביעית כשרים כמ"ש בפ"ק וגם השאובים יוכשרו בהשקה וכולן טהורים לטבילה. אך לפי"ז אין לחלק בין רבו כשרים או שאובים רק בין קדמו כשרים או קדמו השאובים עפ"י חלוקי הדעות אם חוזר ונעור וצ"ע: