גבעת הלבונה צט

שאמר הכי אמר רב הלכה כריבה"מ השיב להם ר"ה לפ"ז כנגדו ביו"ט שרי ובאמת הוא מטעם דכלאח"י הוא. ואולם הש"ס הי' סבור תחלה שזה מטעם דדשא"מ הוא והיינו גם בדאורייתא והקשה ומשני לעולם סבר דשא"מ אסור וטעמא דרב משום דתולש לאו היינו גוזז ומדרבנן עכ"פ אסור ובצירוף שניהם יחד אינו מכוין ותולש מותר וגם ביו"ט מותר מה"ט משום דדשא"מ וכלאח"י ואין כונת תלמידי ר"ה אי תולש היינו גוזז מה"ת כאשר עלה על דעת המקשן ורק התלמידים שאלו אי מדרבנן עכ"פ תולש היינו גוזז וממילא שעיר פשיט להו. ונמצא לפ"ז דתירוץ הזה הוא גם על דברי ר"ה. דהמקשה שהקשה וסבר רב דשא"מ מותר וכו' הי' סובר בדעתו שהתלמידים שאלו את ר"ה אם דשא"מ בדאורייתא מותר ואם תולש היינו גוזז מה"ת והמתרץ השיב לו דבאמת ידעו גם המה דבאורייתא דשא"מ אסור וכמו כן דמה"ת תולש לאו היינו גוזז ורק שאלוהו אי מדרבנן עכ"פ תולש היינו גוזז והוא השיב להם כנ"ל ומבוארים דברי הש"ס בכל הסוגי' ע"פ המסקנא בלי נפתל ועקש ח"ו רק בדרך ישר ומרווח בעזה"י

י"ב) והנה משכא לנו שמעתתא ונחזור למה שהתחלנו בו לדברי הר"ת שהקשיתי עליו מש"ס דבכורות הנ"ל דקאמר ומאי בכולי' פירקין דריבה"מ תרתי אמר וב"ה שעלה בידנו לבאר דאדרבה מסוגי' זו הוכחה לדברי הר"ת. והנה עד כה הי' דברנו לפלפולא ולקושטא דמולתא נראה לענ"ד בישוב הקושי' הנ"ל. דהנה לכאורה קשה מאוד בהא דפריך הש"ס ומאי בכולי' פירקין. דהרי באמת הש"ס הקשה מקודם אי אדראב"י משנת ראב"י קב ונקי והיינו ומה הוצרך רב להשמיענו דהלכה כמותו. והנה כ"ז יתכן רק אם הי' רב אמר דהלכה כהך דראב"י שפיר קשה. אבל אם כיון ג"כ על הך דריבה"מ דהוא משנה הצריכה ונהי דהך דראב"י ממילא נדע אבל כיון שרצה להשמיענו דהלכה כריבה"מ שוב שפיר אמר בכולי' פירקין אף שהוא רק חדא הילכתא אבל הרי גם בהך דראב"י הלכה כמותו וא"כ שפיר הילכתא בכולי' פירקין אף שאינו צריך להשמיענו הלכה כראב"י מ"מ כיון שצריך להשמיענו הלכה כריבה"מ וא"כ שפיר אמר בכולי' פירקין כיון דסוף סוף גם כהך דראב"י הלכה ומה הקשה הש"ס ומאי בכולי' פירקין. ותדע דהרי בריש תמורה קאמר הכל ממירין וקאמר הש"ס לאתויי יורש אף שהוא רק אחד מ"מ קאמר הכל משום שכולל גם נשים ואנשים השנויים במשנה ושייך לשון הכל אף שאנשים ונשים מפורשים במשנה מ"מ כיון שצריך לרבות יורש אף שהוא אחד מ"מ הואיל וגם המה נכללים בכלל שפיר שייך לומר הכל. וכן בהא דהכל מעריכין בריש עירוכין דקאמר הש"ס לאתויי מוהסמ"ל יעו"ש ועוד בדוכתא טובא שהכל מרבה רק דבר אחד ומ"מ קאמר הכל משום שכולל גם המפורשים וכמו כן בכאן ומה הוצרך הש"ס לומר דריבה"מ תרתי אמר והקושי' עצומה, ולכן נראה דמסוגי' זו ראי' גדולה לשיטת הר"ת דלשון כולי' שייך רק על שלשה לכל הפחות. והנה הש"ס הי' סבור דבאמת לא נחשבו דברי תנא אחד רק לאחד אף שהמה ב' דברים מ"מ אחד אמרם ביחד ואעפ"כ שפיר אמר הילכתא בכולי' פירקין משום דבפרקין יש ג' דברים שאין בהם פלוגתא, ראב"י. ורשב"ג, וריבה"מ. ואולם אם נאמר דפלוגתא דברייתא הוה פלוגתא ואין הלכה כרשב"ג א"כ נשארו רק השנים דראב"י ודריבה"מ ועל ב' ל"ש לומר לשון כולי' ולזה אמר ומאי בכולי' פירקין דריבה"מ תרתי אמר וא"כ בצירוף דברי ראב"י יש ג'. ולזה לא אמר גם בדרשב"ג דתרתי אמר כמו שהקשיתי באות א'. משום דכיון דגם כרשב"ג הלכה שוב ממילא יש ג' וכנ"ל. וא"כ מבואר דאדרבה מסוגי' זו ראי' גדולה לר"ת ודוק בזה

יג) ונראה עוד ראי' לשיטת ר"ת מיומא ע"ז ע"א עיף ממאי לאו מרחיצה וקשה מאוד דהרי התוס' הקשו שם בהא דיליף מדניאל דדילמא להתענות דקרא לא קאי אסיכה רק אאכילה ותירצו דזה לא עינוי הוא כיון שאכל עכ"פ לחם רע ורק מסיכה שנמנע לגמרי זה הוה עינוי. ומעתה בדוד דלא אכל כלל כדכתיב רעב וצמא א"כ שפיר יש לומר דעינוי קאי על אכילה ושתי' והקושי' עצומה מאוד. אכן לפי"ד ר"ת מיושב כיון דשם כתיב בקרא בכל אשר התענה אבי א"כ עכ"פ צריך להיות ג' דברים וכיון דחשיב בקרא רעב וצמא ועיף דהוה ג' דברים בע"כ דכולם נקראו עינוי וא"כ בע"כ דגם עיף נקרא עינוי. אולם לפ"ז קשה בהא דקאמר הש"ס שם ונעילת הסנדל מנ"ל כו' דכתי' יחף. והרי כיון שכבר יש ג' דברים א"כ שוב יש לומר דיחף לא נקרא עינוי. אכן הדבר נכון דהרי הש"ס קאמר לעיל בדף ע"ו דשתי' בכלל אכילה ואכילה ושתי' נחשב עינוי א' א"כ שוב ליכא רק ב' עינוים אכילה ועיף ומדוע קאמר בכל אשר התענה אבי וע"כ דגם יחף נחשבת עינוי ושייך לשון בכל ומבואר הסוגי' היטב וראי' לר"ת ודוק

והנני בזה ידידו ואמוצ הדוש"ת באה"ר מוקירו ומכבדו כרום ערכו

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

סי' כ"א

ב"ה ג' ואתחנן ז' אב תרצ"א סאמבר יצ"ו

כבוד אהובי חתני הרב הגדול עצום ורב בפלפול וסברא ישרה קולע על השערה כש"ת מו"ה יוסף מרדכי בלום שליט"א וכעת אבד"ק גאליגורא יצ"ו

הגיענו קונטרסך אשר כוננת בדעת ותבונה תשובה על דברי תלמידי הרב מו"ה שיע מענדל עהרנבערג שליט"א מקראקא במכתבו אלי ודבריך נחמדים להשכיל והנני בזה לתשובתכם

א') הבאתם דברי הירושלמי בפ"ג דמס' חלה ה"ה על המשנה דרפ"א דטבו"י המכנס חלות ע"מ להפריש ונשכו בש"א חיבור בטבו"י וב"ה אומר אינו חיבור וקאמר רשב"ל בירושלמי שם ממה דתנינן ב"ה אינו חיבור הדא אמרת שאין חייבין עליו משום טמא אוכל טהור ואין שום פירוש לדבריו ופירושו של הפ"מ שם תמוה מאוד ואינם מובנים כלל כאשר יראה המעיין. ואתה חתני חביבי פלפלת בזה בחכמה והבאת בשם רבך הגאון מטארנא ז"ל בספרו טל תורה שאינו תח"י שהגיה בדברי ירושלמי וגרם משום טהור אוכל טמא והכונה שאינו חייב בזה משום תרומה טמאה עכ"ד. ולענ"ד אין הירושלמי סובל פירושו מלבד דאינו מובן מהו הדא אמרת הרי הדבר מפורש במשנה דאינו חיבור ובודאי דאין חייבין עליו. ומלבד זה תמהני האיך אפשר לומר כן והרי בתרומה טמאה אין שום חיוב על אכילתה ואף לאו אין בה רק עשה כמפורש ביבמות ע"ג ע"ב משא"כ בתרומה יעו"ש. ואף באוכלה בטומאת הגוף אין חייבין עלי' בטומאתה כמפורש בחולין קי"ג מכ"ש בטהור שאוכל תרומה טמאה. והגם דתוס' בפסחים דף י' ע"א כתבו דחייבין כרת באכילת תרומה טמאה כבר תמה הצל"ח שם בדבריהם דאין שום חיוב בזה והגיה דצ"ל קודש ותמה דגם בקודש טמא אין חיוב כרת רק לאו ובתרומה טמאה רק עשה והניח בצ"ע. ולדעתי אם אפשר להגיה הי' נראה להגיה כך. דהנה יש לדקדק עוד בדברי תוס' שכתבו דהתרומה טמאה ודאית והאוכל במיתה