גבעת הלבונה ק

ואם הכונה דהאוכל תרומה שנטמאת במיתה הי' להם לומר והאוכלה במיתה ומדוע כתבו והאוכל בלא ה'. ולכן נראה דהך והאוכל במיתה צ"ל בסוף דבריהם שכתבו ואם נגעו שניהם באדם אחד ונכנס למקדש חייב ע"ז סיימו והאוכל במיתה והיינו דאם טמא אוכל תרומה או קודש הוא במיתה וא"כ אם נגעו שניהם באדם אחד ואכל תרומה או קודש הוא במיתה וכ"ז לאלומי דבריהם דמשו"ה צריך האדם טבילה והזאה דיצויר שיבא לידי חיוב מיתה אם יגעו שניהם באדם אחד ונכנס למקדש או' אוכל בטומאתו ולזה כתבו רק והאוכל ולא קאי אתרומה טמאה רק על טומאת הגוף ומשום דזה שכתבו לענין ביאת מקדש הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מב"מ הי"ג אי הנוגע בטמא מת חייב בביאת מקדש ועיין בכ"מ שם ולזה הוסיפו הך דוהאוכל במיתה דזה הוה אליבא דכ"ע כן נראה לענ"ד לפרושי ד' התוס' שלא יהיו מוקשים כ"כ. ועכ"פ זה ברור דאין שום חיוב בתרומה טמאה ורק איסור עשה וא"כ א"א לפרושי בדברי ירושלמי כפירושו. מלבד דקשה להגיה

ב) והנה תלמידי הרב הנ"ל הקשה על דברי הר"ש בטבו"י שם בד"ה מקרצות דחלות לב"ה אינו חיבור לא בטבו"י ולא בשאר טומאות מדברי הירושלמי הנ"ל דקאמר רבי יוחנן על הך ראי' דר"ל שניא היא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא יעו"ש מפורש דלב"ה רק בטבו"י אין חלות חיבור ובשאר טומאות הוה חיבור עכ"ק תלמידי הנ"ל ובאמת שהיא קושיא עצומה. ואתה חתני הארכת בישוב הדבר והעלית דזהו באמת פלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי שם ור"ל מפרש כפירוש הר"ש דבחלות אף בשאר טומאות ל"ה חיבור והר"ש מפרש כר"ל, ואולם הקשית דמדוע פוסק הר"ש כר"ל הרי כללא כייל הש"ס ביבמות ל"ו הלכה כר"י גבי ר"ל עכ"ק. והנה זה יש לתרץ דהנה הכ"מ בפ"ה מיסוה"ת ה"ה תמה על הרמב"ם שם שפסק דאפי' אם יחדו להם אחד אין מוסרין רק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי דהרי פליגי בזה בירושלמי ר"י ור"ל וסובר ר"י דאף אם אינו חייב מוסרין ור"ל פליג ואיך פוסק הרמב"ם כר"ל הרי הלכה כר"י גבי ר"ל יעו"ש. ולענ"ד נראה להביא ראי' מכאן להנובי"ת אה"ע סי' נ"ו דהא דרב ור"י הלכה כר"י אולי שייך רק במה דפליגי בתלמוד בבלי ולא במה דנחלקו בירושלמי ע"ש שנסתפק בדבר. ועפ"ז ממילא גם הך דר"י ור"ל הלכה כר"י הוא ג"כ רק במה דפליגי בבבלי וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כר"ל דבמה דפליגי בירושלמי ל"ש הכלל הזה ומיושב קושית הכ"מ. וא"כ גם קושייתך מיושבת דשפיר פוסק הר"ש כר"ל בזה

ג) ואמנם יפה עשה הנוב"י שכתב הדבר בדרך ספק דבאמת הדבר מפורש להיפוך ברא"ש בסוף יומא שכתב בפירוש לענין תפלת נעילה שנחלקו בזה רב ור"י בירושלמי דהלכה כר"י דרב ור"י הלכה כר"י מבואר דגם במה דפליגי בירושלמי הלכה כר"י. ועיין בב"י או"ח סי' תרכ"ג שכתב גם בדעת הרמב"ם דפוסק כר"י שם ואמנם דבריו סתראי למ"ש בעצמו בכ"מ בפ"א מה' תפלה ה"ז דהרמב"ם פוסק כרב בהך דנעילה ורק שהביא שם הגירסא שמואל במקום ר"י יעו"ש. ואולם לכאורה נראה ראי' לדברי הנוב"י מדברי רמב"ם בפ"ח מה' מלכים ה"ב דביאה ראשונה ביפ"ת היא בגיותה קודם כל המעשים ותמה הכ"מ שם דהרי בירושלמי פליגי בזה רב ור"י ור"י סובר דב"ר הותרה רק לאחר כל המעשים ורב ור"י הלכה כר"י ומדוע פוסק הרמב"ם כרב יעו"ש בכ"מ. והגם דמד' הכ"מ מפורש שלכ"ד הנוב"י מ"מ מדברי הרמב"ם יש לכאו' ראי' להנוב"י דבזה יתיישב קושית הכ"מ דשפיר פסק כרב דהכלל ל"ש במה דפליגי בירושלמי וכנ"ל

אמנם נראה דאין ראי' מזה. ונראה ליישב שי' הרמב"ם בזה. דהנה בקידושין כ"א פליגי רב ושמואל אי כהן מותר ביפ"ת ואיכא ב' לשונות לל"ק בב"ר כ"ע לא פליגי דמותרת כי פליגי בב"ש רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי ושמואל אמר אסור דהא הו"ל גיורת וגיורת לכהן לא חזיא. וא"ד בב"ש כ"ע לא פליגי דאסורא דהו"ל גיורת כי פליגי בב"ר יעו"ש בש"ס. והתוס' הקשו בהא דמפלגינין בין ב"ר לשני' והרי בשפחה לא מפליג בין ב"ר לב"ש יעו"ש ולענ"ד נראה ליישב. דהנה הרשב"א בחידושיו הקשה בהא דבב"ש אסור לל"ק ולל"ב לשניהם אסור מדוע באמת לא נאמר בזה הואיל ואשתרי אשתרי יעו"ש. והנראה דהנה כבר דקדקתי בחידושי לקידושין שם דקדוק: עצום בלשון הש"ס שם דהו"ל גיורת וגיורת לכהן לא חזיא וכי לאב לא ידענו דהיא גיורת ומ"מ סובר דמותר משום הואיל ואשתרי וא"כ הי' צריך הש"ס לומר הטעם מדוע ל"א בזה הואיל ואשתרי ועוד דמשמע דאם היתה בגיותה היתה מותרת ולכאורה אדרבה. ולא ראיתי מי. שיעיר בזה. וכתבתי לבאר הדבר בפשוט עפמ"ש התוס' בסוגיין בישוב הקושיא דמשו"ה בש"כ לא מפלגינן בין ב"ר לב"ש משום דבשפחה גם בישראל הותר האיסור דל"י קדש א"כ ה"ה בכהן. אבל ביפ"ת דהא דשריא בישראל אין כאן חידוש דאף שמתגיירת בע"כ עשאה הכתוב כגיורת גמורה ורק בכהן איכא איסורא ומשו"ה ב"ש אסורה יעו"ש. ומעתה דברים האלו המה תפוחי זהב בלשון הש"ס. ונבאר מקודם דבריהם דלכאורה אין הבנה לדבריהם דהרי עכ"פ שייך לומר הואיל וב"ר הותרה גם ב"ש הותרה ואולם כונתם דיש ב' מיני הואיל ואשתרי. בין ב"ר לשניה הואיל וב"ר הותרה גם ב"ש הותרה. וגם ביאה זו גופה הואיל והותר איסור א' שיש בה הותר גם איסור השני. ומעתה בשפחה דגם ב"ש אסורה באיסור קדש ואיסור זה הותר בישראל ובכהן ורק דתרצה לומר דאיסור זונה תעכב בזה אמרינן הואיל ואשתרי איסור קדש באותה ביאה גופה הותרה ג"כ איסור זונה. אמנם ביפ"ת דבב"ש אין שום איסור לישראל ואתה מוכרח לומר הואיל ואשתרי ב"ר אשתרי גם ב"ש בזה שפיר ל"א הואיל ואשתרי אשתרי דזה ענין אחר לגמרי מהואיל ואשתרי איסור זה אשתרי גם איסור אחר וז"ב בכונתם. ודבר זה רמז הש"ס בדקדוק לשונו דהא הו"ל גיורת וא"כ בישראל אין כאן חידוש וליכא כעת שום איסור רק לכהן היא דלא, חזיא אבל לישראל חזיא ול"ש ביה הואיל ואשתרי איסור זה ורק תצטרך לומר כואיל ואשתרי ב"ר אשתרי גם ב"ש הואיל כזה לא סבירא לי' ומיושב קושית הרשב"א בצירוף הדיקדוק הנ"ל כ"ז כתבתי בחידושי והארכתי עוד בזה:

אכן כעת נראה לענ"ד בישוב הדבר דהנה הדבר ברור לענ"ד דהואיל ואשתרי אשתרי שייך רק באותו גוף שהותר ב"ר הותר גם ב"ש אבל אם הותר איסור אחד בגוף אחד ל"ש לומר עי"ז גם בגוף אחר הואיל ואשתרי אשתרי דהאיך מועיל מה שהותר בגוף זה לגוף האחר וז"ב מאוד ומעתה נראה לפ"מ שפסק הרמב"ם הנ"ל דב"ר היא בגיותה וב"ש היא בגירותה וא"כ הרי קאמר הש"ס ביבמות כ"ג ע"א לכי מגיירא גופא אחרינא היא יעו"ש מבואר מזה דאחר הגירות נחשבת כגופא אחרינא וא"כ משו"ה ל"ש בזה הואיל ואשתרי אשתרי דבב"ר היתה בגיותה וכעת שנתגיירה איננה כבר אותה הגוף שהותרה בב"ר וגוף הזה לא הותר לו בשום פעם ובזה ל"ש הואיל ומיושב קושית הרשב"א הנ"ל. וזה הכונה בדברי הש"ס דהא הו"ל גיורת והיינו שהרי כעת בב"ש גיורת היא והויא גופא אחרינא ומשו"ה ל"ש הואיל וכונת הש"ס בזה לתרץ קושית הרשב"א ז"ל. ומעתה מיושב ג"כ קושית התוס' דכ"ז שייך ביפ"ת אמנם בשפחה דלא נעשית גופא אחרינא בין ב"ר לב"ש שפיר אין חילוק בין ב"ר לב"ש ומש"ה לא חילקו בשפחה רק ביפ"ת וכנ"ל

ובזה נראה לבאר סברת הפלוגתא דרב ושמואל לל"ק