גבעת הלבונה צח

דהרי גם כלאח"י אסור מדרבנן ופירשו דמותר בה"ג באינו מתכוין ואף דאינו מתכוין ג"כ אסור מ"מ בדרבנן שרי ואולם הקשו מהא דפריך הש"ס בסוגיין וסבר ריבה"מ דשא"מ אסור והתניא גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש ומשני שאני פרה דקדשי בה"ב היא ופריך והאיכא איסורא דרבנן ומשמע דכי היכא דשרי דשא"מ בדרבנן כמו כן שרי בדאורייתא. ותירצו שיש לחלק בין באיסור דרבנן כלאח"י ובין איסור דרבנן דקדשי בה"ב. דכלאח"י אין איסורו ד"ת בשום מקום משא"כ בפרה דקדשי בה"ב עשאום כשל תורה והביאו ראי' מכתובות דדשא"מ שרי במקלקל אע"ג דמקלקל אסור מדרבנן והא דאסר ר"י בגרירה אע"ג דמקלקל הוא שמא מתקן הוא שמשוה גומות מצד אחר יעו"ש בתוס' באורך כל הענין. והנה באמת דבריהם תמוהים דהרי גם בגרירה הוה כלאח"י ואף אם הוא מתקן אין בו אלא איסור דרבנן והדבר מפורש בשבת מ"ו ע"ב דיש רק איסור דרבנן בגרירה והיינו משום דהוה כלאח"י וכמו שפירש"י שם וא"כ אף במתקן הוה רק דרבנן משום דהוה כלאח"י. ובאמת התוס' בכתובות דף ה' כתבו ג"כ כן דבגרירה הוה מתקן ואסור מה"ת וגם דבריהם תמוהים מש"ס ארוך ומפורש הנ"ל. וכן כתבו באמת התוס' בשבת מ"א ע"ב להוכיח מהך דשבת מ"ו הנ"ל דגרירה היא רק מדרבנן משום דכלאח"י הוא וכ"כ התוס' בפסחים כ"ה ע"ב דרק מדרבנן היא וכ"כ ביומא דף ל"ד ודבריהם בכתובות ובבכורות הנ"ל צע"ג לענ"ד מש"ס מפורש הנ"ל וחידוש שלא העירו בזה רבותינו האחרונים. ומעתה שוב דברי הש"ס תמוהים מקושית התוס' דמאי פריך והאיכא איסורא דרבנן והרי בדרבנן יש לומר דשרי כיון דאינו מתכוין ואי דגם בדרבנן אינו מתכוין אסור לר"י א"כ מאי משני ביו"ט ה"ט דשרי דהו"ל כלאח"י וכנ"ל עיין בסוגי' ובתוס' שם וכל מעיין רואה שהדברים תמוהים

י) ונראה לבאר דהנה ביומא ל"ד פריך הש"ס והלא מצרף אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דשא"מ מותר כו' ה"מ בכה"ת כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ופירש"י דבדרבנן דשא"מ מותר והתוס' הקשו מהך דאסר ר"י בגרירה אף שהוא דרבנן. עוד הקשו דהרי הוה דשא"מ בפ"ר ולכ"ע אסור יעו"ש בתוס' באורך מזה. ולענ"ד נראה דמה שהקשו דהוה פ"ר מיושב בדרכנו הנ"ל באותיות הקודמים בביאור שיטת רש"י בסוגיין דבכורות דבמקום שמכוין לצורך מצוה והוה בשביל זה דשא"מ אף פ"ר שרי וכאן הוא לצורך טבילת הכה"ג ורק שם בשבת קל"ג דהיא המצוה בעצמה שפיר אסור בכה"ג ולא בהכשר מצוה וכנ"ל בדברנו ואולם מה שהקשו מהך דגרירה דאוסר ר"י דשא"מ בדרבנן. נראה עפי"ד הטו"ז הנ"ל ביו"ד סי' קל"ז דאף דמותר לבטל אם אין כונתו לבטל הוא רק אם א"א בענין אחר ולא באפשר וכנ"ל בדברנו. וא"כ לפ"ז בהך דגרירה נהי שאינו מתכוין אבל עכ"פ אפשר לו שלא יגרור והכי הוא מוכרח לגמור ובה"ג אסור דשא"מ אף בדרבנן דכיון שאפשר לא הוה אינו מתכוין, אמנם בסוגיין דאביי משני א"ת שהגיע לצירוף היינו שאין ביכלתנו להבחין זה אם הגיע לצירוף או לא א"כ שוב מותר הואיל ואינו מכוין ול"ש לומר דאפשר דהרי בנ"ד מוכרחין להטילו בשביל הטבילה ההכרחית של הכה"ג והוא אינו יכול לטבול בצוננין וא"כ בלא אפשר שפיר שרי מכוין בדרבנן ומיושב קושית התוס' על רש"י ז"ל

ומעתה גם בשמעתין דבכורות הנה אם הוצרך לו לשחוט ביו"ט וא"א לשחוט ע"י השער שפיר הי' שרי דשא"מ בדרבנן דכלאח"י דרבנן ובכאן א"א לומר דאפשר שלא ישחוט דהרי הוא צורך שמחת יו"ט. וכ"ז בשמעתין דמתיר לתלוש ביו"ט שפיר משני דכלאח"י הוא, אמנם בהך דפרה דהש"ס הקשה להך סברא דריבה"מ סובר דשא"מ אסור ובכאן ההיתר משום דתולש לאו היינו גוזז א"כ מדוע בפרה גוזז כדרכה ואינו חושש והרי מדרבנן אסור אף קדשי בה"ב ואף דבדרבנן דשא"מ מותר וכאן אינו מתכוין. אבל הרי בהך צד דסברת תולש לאו היינו גוזז א"כ אפשר בתלישה ולא בגזיזה כדרכה ומדוע מתיר לגזוז הרי אף בדרבנן אסור דשא"מ במקום שאפשר וביו"ט מותר רק לתלוש וכן בבכור ומדוע בפרה גוזז ושפיר פריך הש"ס ומיושב קושית התוס' ומבואר הסוגי' באר היטב

י"א) ומעתה לפ"ז הנה כבר פלפלו התוס' והרא"ש בהך דתולש לאו היינו גוזז אם עכ"פ מדרבנן אסור או לא. ובהיות כן יש לומר דבאמת תלמידי ר"ה ג"כ ידעו דרב פוסק כר"י דדשא"מ אסור וידעו ג"כ דפסק הלכה כריבה"מ. אולם המה הי' מסופקים בהיות דביו"ט הוי זה כלאחר יד ואסור רק מדרבנן ונסתפקו אם בדרבנן דשא"מ מותר כשיטת רש"י ביומא שם או דגם בדרבנן אסור כשיטת התוס'. ולזה רצו לפשוט ספיקתם מהך דריבה"מ דתולש את השער ונסתפקו בזה שפלפלו התוס' אם מדרבנן עכ"פ אסור חולש אף אם אינו גוזז. והנה הדבר תלוי בזה דאם מדרבנן אסור וא"כ בע"כ בהך דריבה"מ הטעם משום דדשא"מ בדרבנן מותר דהרי רב פוסק דשא"מ אסור ופוסק הלכה כריבה"מ וא"כ גם ביו"ט שרי. ואולם אם אין איסור כלל אף מדרבנן שוב אין ראי' ושפיר יש לומר דגם בדרבנן דשא"מ אסור וכשיטת התוס' וממילא ביו"ט אסור אף דהוה אינו מתכוין כיון שהוא לצורך שחיטת יו"ט מ"מ אסור אף דהוא רק דרבנן כלאח"י. והן עתה כך הוא פירושא דשמעתא טעמא דריבה"מ משום דתולש לאו היינו גוזז אף מדרבנן וממילא ביו"ט אסור דאין ראי' להתיר דשא"מ באיסור דרבנן. או דילמא בעלמא תולש היינו גוזז מדרבנן עכ"פ והכא שרי משום דשא"מ והיינו משום דמכוין למצוה בכדי שיוכל לשחוט הבכור וא"כ מוכח דאף דדשא"מ אסור מ"מ בדרבנן מותר וממילא גם ביו"ט שרי. ופשוט להו ר"ה כך דהנה כבר כתבתי לפרש הלשון כולי' פירקין דריבה"מ תרתי אמר דהיינו דפירושא דמתני' כפירוש הריעב"ץ וא"כ הרישא לצדדין קתני ויש ברישא ב' ובצירופא דסיפא ג'. ואולם כ"ז יתכן רק אם מדרבנן עכ"פ אסור תולש וההיתר הוא רק משום שאינו מתכוין רק לצורך שחיטה וכדברי רש"י הנ"ל וא"כ נהי דבאם אי אפשר לפנות השער בלי תלישה מותר לתלוש גם במתכוין דגם זה נקרא אינו מתכוין וכשיטת רש"י גבי פרה אבל אם אפשר הדבר בלא תלישה שפיר אסור לתלוש דבזה שוב הוה כמכוין וכנ"ל בשם הטו"ז ושפיר המשנה לצדדין קתני. אכן אם ההיתר משום דתולש לאו היינו גוזז ואין כאן איסור כלל א"כ אין חילוק בין מכוין ואפשר אי לא אפשר כיון שבתלישה אין שום איסור וכמו שפסק הרמב"ם באמת וכנ"ל בדברנו באות ג' וא"כ א"א לפרושי המשנה כפירוש הריעב"ץ ורק דחדא קתני מפנה את השער ותולש. וא"כ מדחזינן דרב אמר בפרוטרוט הלכה כריבה"מ ולא כללו בכללא שאמר הלכתא בכולי' פירקין ובע"כ כתירוץ הש"ס דהו"א רק אדריבה"מ קאי דריבה"מ תרתי אמר וא"כ מוכח מדברי רב דסובר דמתני' תרתי קתני ובע"כ דסובר דמדרבנן אסור ורק דההיתר משום דאינו מתכוין וא"כ ממילא גם ביו"ט שרי דאינו מתכוין בדרבנן הוא. אכן אם רב לא פירש בפרטות הלכה כריבה"מ ורק הא דידעינין דרב פסק הלכה כריבה"מ הוא מהך כללא או מאיזה עובדא שבא לפניו, א"כ עדיין לא נודע טעמו ושוב הדבר ספק. ולזה השיב להם ר"ה זילו שיילוה לרב חננאל אי אמר הלכה כריבה"מ וא"כ בודאי גם רב אמר כן דחייב אדם לומר בלשון רבו וכנ"ל א"כ נפשט הדבר דביו"ט מותר אולם אם לא אמר בפירוש ורק מכללא אין שום הוכחה לנידון שאילתא דשאילתון מקדמיכון. ואולם אם יאמר דאמר רב הלכה כריבה"מ אז ואיפשוט לכו. וכיון