גבעת הלבונה צו

איסור אף בלי הכונה ומשו"ה אין העשה דוחה יעו"ש. והנה בגוף הדבר לא ראה דברי רש"י בבכורות הנ"ל שכתב כן דבמכוין למצוה הוה דשא"מ ואולם בנוגע לחידושו שחידש דזה הטעם דעדל"ת. לענ"ד במחכתה"ג טעה בזה דהרי א"כ מדוע אין עשה דוחה ל"ת ועשה הרי בזה שוב ל"ש הטעם שכתב הוא גבי כרת. וגם באיסור שיב"כ גופה לא צדקו דבריו דהרי אדרבה ביבמות דף ו' מבואר זה גבי שבת ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ובעינין דוקא המחשבה והא דחייבין קרבן בשוגג משום דגם זה עכ"פ נתכוין למלאכה. ועוד תמוהים דבריו בזה דהרי ביבמות ד"כ מבואר גבי מצות יבום דהקשה הש"ס נימא עדל"ת וכן הירושלמי שהביאו התוס' בקידושין ל"ח הקשה גבי חדש דנימא עדל"ת ובזה ל"ש לומר דהוה בלא כונה דהרי קיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ באכילת חדש וביאת איסור שוב יוקשה דבזה לא מהני הך דאינו מכוין דהרי נהנה עכ"פ וכזה יוקשה ג"כ בהא דפריך הש"ס זבחים צ"ז גבי יקדש דנימא עדל"ת ושם מידי דאכילה היא. וע"כ דעדל"ת אינו מטעם זה שכתב הגאון ועוד הרבה יש להאריך בסתירת דבריו אולם אין כאן מקומו, ואולם גוף הערתו דמשו"ה עדל"ת משום דהוה דשא"מ הערה נכונה היא ויוקשה באמת קרא דכלאים בציצית למ"ל. וגם מדוע אין עדל"ת ועשה, וכן ל"ת שיב"כ באיסור שבת הרי הוה דשא"מ וגם בכל איסור כרת באמת דשא"מ מותר בהו ודלא כמ"ש הגאון הנ"ל וא"כ מדוע אין עשה דוחה ל"ת שיב"כ הרי הוה דשא"מ

ולתרץ הדבר נראה עפ"מ דקיי"ל דמהב"ע פסולה ואינו יוצא המצוה וקיי"ל ג"כ דהרבה דברים אף שמותרים להדיוט אסורים לגבוה דמאיס הוא כמו דמצינו לענין נרות ביהכ"נ באו"ח קנ"ד ועוד כיו"ב בהרבה מקומות והגם דזה רק בצרכי גבוה ולא במצוה. ואולם נראה לחדש דכ"ז רק אם אין ההיתר ע"י המצוה אולם בדבר שבלא המצוה הי' אסור ורק ע"י המצוה היא מותרת בזה שפיר מאוס לגבוה גם במצוה שע"י המצוה יוצמח היתר לדבר האסור ועיקר ההיתר היא המצוה בה"ג הוה מאיס לגבוה גם במצוה כיון שהתורה פסלה מהב"ע ואף שבכאן הוה דשא"מ מכ"מ אין זה רצון התורה שהמצוה תגרום להתיר איסור זהו מעין מהב"ע והר"ז דומה קצת למ"ש הטו"ז ביו"ד סי' צ"ג סק"א דמהתיקון יהי' קלקול זה לא אמרו רבנן כמו כן נאמר בנ"ד דהתורה לא רצתה שמחמת המצוה יהי' נעשה קלקול ותיקון ביחד שהמצוה תגרום להתיר איסור וזה סברא ישרה ויש להביא הרבה דמיונות לזה ואולם אין בהו צורך הואיל והסברא נראית מצד עצמה

ומעתה לפ"ז מיושב מה דצריך קרא לעשה דוחה ל"ת ול"א בלא"ה דהוה דשא"מ דבלא הקרא לא היינו יודעין דשרי בה"ג ובפרט שנאמר דחיוב יש בדבר בודאי לא היינו יודעים בלא הקרא דהו"א דהתורה לא חייבה מצוה שתגרום להתיר איסור על ידה וצריך הקרא דעשה דוחה ל"ת ואף לבתר דכתיבא קרא אמרינן דרק בל"ת גרידא אבל לאו שיב"כ או ל"ת ועשה זה לא נשמע כלל מקרא ושוב אף דהוה דשא"מ מ"מ אין מקיימין מצוה. באופן הזה ומיושב קושיא הנ"ל

ו) ובזה מיושב קושיית הנוב"י במהדו"ק בסופו על הריב"א בתוס' חולין קמ"א דהרי הוה מהב"ע ע"י העשה תירוצו עדיין אינו עולה יפה לשיטת התוס' שם דאיסור יש עדיין ורק שאין לוקין וא"כ שוב הוה מהב"ע. אכן לדרכנו הדבר נכון דאף דהוא מהב"ע מ"מ הלאו נדחה ולא מטעם עשה דוחה ורק בל"ז אין מלקות אף אם לא קיים העשה דעכ"פ הוה דשא"מ ואף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא רק משום דהתורה לא ציותה לעשות מצוה באופן הזה אבל אם עשה אינו עובר על האיסור. ובזה יש לומר דאף באיסור פרת ובדומה אין עליו איסור בדיעבד אף דאיך העשה דוחה מ"מ הוה דשא"מ. ורק בביאת איסור ובאכילת איסור דגבייהו שייך לומר שכן נהנה ונמצא לפ"ז דממילא אין ענין דברי הריב"א להא דאלמנה מן הנשואין ביבמות דכ"א שהנוב"י שם פלפל בהך דינא עפי"ד הריב"א הנ"ל. ולהנ"ל שם דהוא מאיסורי ביאה ול"ש דשא"מ שפיר עובר ובזה יש לפלפל בהא דפליגי בשבת קל"ז בטעה בדבר מצוה אי בעינן עשה מצוה או לא יעו"ש וביבמות ע"ב. ולהנ"ל אף בלא עשה מצוה עכ"פ הוה דשא"מ. ור"י בפסחים שם דמיירי גבי ביאה שפיר. בעינן עשה מצוה וכן באכילת תרומה שנחלקו שם אבל באיסור שאין בו הנאה שפיר יש לומר כנ"ל כיון דעכ"פ הוא כיון למצוה והוה דשא"מ ויש להאריך הרבה בפרט הזה. עכ"פ נכון הדבר מה דצריך קרא דעשה דוחה ל"ת אף דהוה דשא"מ משום דהתורה אין רצונה שהמצוה תהי' הגורמת להתרת איסור ולזה גלי קרא דעשה דוחה ל"ת. ואולם עדיין צריך להבין כיון שעיקר הטעם דפטור בזה משום דאינו מתכוין לאיסור א"כ אין גרמא הזו ע"י המצוה ורק משום שאינו מתכוין ואף בלא המצוה יצויר זה שלא יתכוין לאיסורא ואינו עובר ואין זה דוקא ע"י המצוה ורק שאינו מכוין לאיסורא ושוב מהראוי שיוכשר אף במצוה. ואולם הדבר נכון דכ"ז הי' שייך רק אם גם בפ"ר הי' מותר משום דשא"מ שפיר שייך לומר כנ"ל. אמנם הרי כבר הקשה המשנ"ח דהוה פ"ר ורק שכתבתי לתרץ משום שמתכוין למצוה ואין אדם מכוין ב' כוונות כאחת ושוב ממילא גם הפ"ר ל"ה כונה להמצוה ואין זה איסור. וא"כ באמת יש כאן כונה להאיסור הואיל והוה פ"ר ורק שהמצוה וכונת המצוה מסלקת זה האיסור דפ"ר וא"כ שפיר נעשה ההיתר ע"י המצוה דוקא ולאו משום דאינו מכוין דבאמת הוה כונה כיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכנ"ל ורק דהמצוה גורמת לההיתר ושוב שפיר שייך לומר דאין זה רצון התורה בקיום מצוה באופן כזה וצדקו דברנו. ומעתה כ"ז רק אם פ"ר אסור בכל מקום שפיר שייך לומר כנ"ל אכן אם גם פ"ר מותר בכל מקום א"כ אין המצוה גורמת ההיתר ורק שאינו מכוין. ומעתה מיושב הקושיא הנ"ל לשי' רש"י מהך דשבת קל"ג הנ"ל. דשפיר פריך הש"ס והרי הוה דשא"מ ומשני פ"ר הוא וא"כ רק המצוה גורמת ביטול והיתר האיסור והוה קצת מהב"ע וכדרכנו הנ"ל ורק בבכורות שם דאין הגזיזה בעצמה מצוה ורק הכשר מצוה שפיר שרי משום דהוה דשא"מ אף דהוה פ"ר הואיל ונתכוין להכשר מצוה ול"ש בזה מהב"ע דהיא רק אם המצוה היא בב"א עם העברה וכמ"ש המרדכי בסוכה בהא דאין ממעטין ביו"ט דל"ש מהב"ע רק אם באו בב"א ועיין מזה בשעה"מ בה' סוכה ולולב וא"כ שפיר כשר בזה אף שההיתר נעשה ע"י המצוה. אמנם בהך דשבת דהמצוה נעשית בב"א עם העברה ושייך בזה מהב"ע ובה"ג לאו שפיר עביד וכמו שמוכח מהא דצריך קרא דעדל"ת ומיושב קושיתי הנ"ל על רש"י. ויצא לנו מזה דבר חדש דאף לרש"י רק במקום שאין המצוה נעשית תיכף בזמן שעובר כמו בהך דבכורות כ"ה ובהך דבכורות ל"ד שרצו התוס' לפרש בזה. אבל אם בזה גופא נעשית המצוה אסור בכה"ג לא מצד האיסור רק מצד המצוה והגאון משנת חכמים שהובאו דבריו בבית אפרים שם רצה לדון בהיפך ולענ"ד נראה כמ"ש דאדרבה דוקא במקום שאינו נעשה בב"א כתב רש"י ודו"ק

ז) נחזור להנ"ל. הנה ביארנו טוב טעמו של רש"י ז"ל בהך דדשא"מ. והנה בש"ס הקשה אריבה"מ במתני' מהך דפרה ומשני בחד שינויא ריבה"מ לא סבר לה כרב והיינו דריבה"מ סובר תולש היינו גוזז והכא שרי באמת משום דאינו מתכוין וכמו שפירש הבית אפרים שם בתשובה דברי הש"ס בזה. ומעתה לפ"ז שפיר יש לומר דאף להך שינוי וכן לפי הספק של בני האיבעיא דטעמא דריבה"מ