גבעת הלבונה צה

הריעב"ץ הנ"ל וכן מהטויו"ד סי' ש"ח משמע כן דלהסוברים דאם תולש לאו היינו גוזז שרי אף מדרבנן ואין חילוק אם אפשר או לא. הגם שיש לפרש בדרך זה דבכלי היינו בקופיץ דהוה גוזז שרי רק לפנות מקום באינו מכוין לתלוש. וביד מותר להיות תולש ויהי' ג"כ ב' דינים כפי דרכו של הריעב"ץ הנ"ל. ואולם הרמב"ם הרי לא הביא כלל דינו של ר"ל גבי בכור ועיין במל"מ שם. ולכן נראה דאדרבה דברי הריעב"ץ יוצדקו רק בהך צד דטעמא דריבה"מ משום דשא"מ. דהנה לקמן בדף כ"ה בעי הש"ס להביא ראי' דריבה"מ סובר דשא"מ מותר מהא דאמר גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש ופירש"י דכיון שאינו מכוין רק לתקן הפרה הוה דשא"מ והתוס' שם ובדף ל"ד הקשו עליו דאין זה כשאר אינו מתכוין כיון שמכוין הוא לגזיזה יעו"ש. ובאמת לכאורה בל"ז תמוה דהרי הוה פסיק רישא ונהי שאינו מתכוין אבל הרי הוא גוזז והוה פסיק רישא גמור. ובאמת ראיתי להבית אפרים בתשובה חיו"ד סי' ס"א שהביא דברי הש"ג בפ"ד דמס' שבועות שרצה ללמוד מדברי רש"י הנ"ל לענין מחיקת השם לצורך תיקון דשרי. והביא שם בשם הגאון משנת חכמים שתמה עליו ועל רש"י דהוה פסיק רישא ויעו"ש שכתב דרק מדרבנן כתב רש"י כן דשם בפרה קדשי בה"ב הוא. והנה המשנ"ח אינו תח"י לעיין בו רק מה שראיתי בבית אפרים בשמו. ולענ"ד דבריו תמוהים דהרי רש"י פירש כן בקושית הש"ס דהביא ראי' דריבה"מ סובר דשא"מ מותר ובקושי' הוה ס"ל להש"ס דהוה איסור תורה ורק התרצן שהשיב שאני פרה חידש זה דהוה דרבנן. ואי שתאמר דכיון שעכ"פ המתרץ תירץ כן שוב אין ראי' רק לדרבנן. ז"א דהתרצן הרי רצה רק לתרץ דאף אם סובר ריבה"מ דשא"מ אסור מ"מ כיון שהוא מדרבנן מותר אבל לדידן דקיי"ל דשא"מ מותר שפיר אפשר לומר גם באיסור תורה כן. וראי' גדולה מדברי התוס' בבכורות ל"ד הנ"ל שרצו שם לבאר ע"פ דברי רש"י הנ"ל הך דבכורות ל"ד שם דמיירי באיסור מטיל מום דהוא מה"ת הרי דבאמת גם באיסור תורה סובר רש"י כן אף לבתר דמתרץ הש"ס פרה קדשי בד"ה הוא וכנ"ל. ובאמת דברי התוס' הללו נעלמו גם מהגאון בית אפרים שם במחכתה"ג שכתב דהך דשא"מ שכתב רש"י אינו תלוי כלל בפלוגתא דדשא"מ ואף הסובר דשא"מ אסור מותר בה"ג דאין זה גזיזה כלל יעו"ש. והנה מלבד דבש"ס שם קאמר וסבר ריבה"מ דשא"מ אסור והתניא ומשמע לכאורה דרצה להביא ראי' מזה דריבה"מ סובר דשא"מ מותר כדמוכח מהך דפרה. ולדבריו אין ראי' ואף שיש לדחוק דהכונה דשא"מ אסור בכגון דא. ואולם דבריו תמוהים מתוס' בדף ל"ד הנ"ל שכתבו בזה"ל ולהכי פריך אמאי איצטריך לי' לשמואל לפסוק כר"ש דאפי' הוה אסור מטיל מום בבע"מ שרי הכא משום דאינו אלא לרפואה ושמואל אית לי' דשא"מ מותר עכ"ל. ובאמת הש"ס שם פריך בפירוש מהא דשמואל אית לי' דשא"מ מותר ופירשו התוס' דהוא מטעם שכוונתו רק לתקן וכדברי רש"י הנ"ל והרי מפורש שהדבר תלוי בהך פלוגתא דדשא"מ ונעלמו דבריהם מהבית אפרים במחכתה"ג ומאוד אני תמה עליו בזה. ועכ"פ היוצא מדברי התוס' דטעמא הוא משום דהוה דשא"מ ויוקשה קושית המשנ"ח הנ"ל דהרי הוה באמת פסיק רישא

ד) ולבאר הדבר נראה עפמ"ש הש"ג בשבת פ' האורג לבאר דברי הרשב"א ז"ל בהא שמתיר לסגור ביתו ולשמור ביתו אף שצבי ניצוד בתוכו והוה פסיק רישא וכתב הש"ג וז"ל והשתא לדברי הרשב"א נמצינו למדין דאע"ג דקיי"ל פס"ר אסור היינו דוקא שבאותו מעשה דעביד הפסיק רישא אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפסיק רישא שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ומתכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד פסיק רישא ומכוין גם לו שרי ובאמת כי קולא היא זו עכ"ל. והנה דבריו צריכים טעם והבנה דמדוע יהי' שרי בה"ג. ולענ"ד נראה לבאר הדבר. דהנה בגוף הדבר דמודה ר"ש בפסיק רישא צריך להבין הרי הוא ס"ל דשא"מ מותר, והיינו דהתורה חייבה, רק על המעשה בצירוף הכונה ולהכי אם אינו מכוין אין כאן כונת איסור ושרי. וא"כ מה יועיל מה דהוה פסיק רישא הרי סוף סוף הוא אינו מכוין לאיסור ומדוע יאסר והדבר תמוה ולא ראיתי מי שיבאר הדבר ומצאתי בתשובות ריב"ש סי' שצ"ד שכתב דכיון דא"א בלתי השרת נימין הוה כמכוין יעו"ש. ולהסביר הדבר נראה עפ"מ דמבואר בחולין דף י"ב וי"ג בקטן דאין לו מחשבה מ"מ באם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש לו מחשבה וכתבו התוס' שם דאם אי אפשר לתלות המעשה בדבר אחר והמעשה מורה בבירור על המחשבה יש לו מה"ת מחשבה יעו"ש. הרי דהמעשה בעצמה אם א"א לתלותה בדבר אחר הוית מחשבה, וא"כ שפיר נכון הטעם דפס"ר אסור כיון דבע"כ נעשית זה המעשה על ידו וא"א לתלותה בדבר אחר שוב הוה כמכוין כמו שמצינו גבי קטן שם דהמעשה בעצמה נחשבת למחשבה ומשו"ה מודה ר"ש בפ"ר דזה הוה מכוין, ומעתה כ"ז יתכן רק באם אינו מכוין ג"כ לדבר המותר אבל אם מכוין ג"כ לדבר המותר וא"כ שוב אפשר לתלות המעשה בדבר המותר ושוב אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא"כ כיון שאינו מכוין הוה דשא"מ וזה סברא הגונה. ואולם מ"ש הש"ג דבה"ג אף שמכוין גם לדבר האיסור שרי זה צריך הבנה. ואולם גם זה מובן ע"פ דרכנו. עפמ"ש הראב"ד בפ"ז מה' פרה אדומה דאין אדם יכול לכוין שני דברים כאחת וא"כ כיון דבאם אינו מכוין שרי א"כ אם מכוין ג"כ לדבר המותר אף שמכוין ג"כ לדבר האיסור אין בזה איסור דלמאי ניחוש לה אי מצד המעשה דהוה פ"ר אין בזה איסור דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואי מצד הכונה הרי אינו יכול לכוין שני דברים כאחת ואין הכונה עולה לו להיות נחשב מכוין על ידה כיון שמכוין גם לדבר היתר ואין כאן איסור לא מצד המעשה ולא מצד המחשבה ומבוארים דברי הש"ג הנ"ל ומעתה מיושב ג"כ קושית המשנת חכמים הנ"ל דהרי הוה פ"ר ולהנ"ל מתורץ דהש"ג לשיטתו דבה"ג שמכוין גם לדבר היתר ל"ה פס"ר ודברי הש"ג בפ"ד דשבועות שם עם דבריו בפ' האורג בשבת צדקו יחדיו ועולים בקנה אחד ואזיל לשי' ומיושב קושית המשנ"ח הנ"ל

ה') ואולם עדיין לא תעזוב נפשי לשאול על דברי רש"י ז"ל וכפי שביארתי שיטתו מש"ס ערוך ומפורש בשבת דף קל"ג דפריך למ"ל קרא דבשר אע"פ שיש בו בהרת והרי הוה דשא"מ ומשני מודה ר"ש בפס"ר והרי שם הוה ממש כהך דהכא בפרה דגוזז הפרה כדי לתקנה והוה פ"ר ואעפ"כ כתב רש"י דהוה דשא"מ וא"כ מה משני הש"ס שם דהוה פ"ר והרי בה"ג מותר גם פ"ר כיון שמכוין גם לדבר המותר ובפרט דהש"ס פריך שם ואביי לית לי' האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ומה קושי' הרי בכאן הוא מכוין למצוה אחרת ואף פ"ר שרי והקושי' עצומה מאוד לשיטת רש"י מסוגי' זו ואין תח"י המשנ"ח לראות אם העיר בזה. והאמנם הרשב"א ז"ל בשבת שם הקשה דאין זה דשא"מ רק משאצל"ג יעו"ש. ואולם לדברי רש"י בבכורות הנ"ל שפיר הוה בזה דשא"מ וראי' מכאן לדברי רש"י הנ"ל, ואולם יוקשה מתירוץ הש"ס דפס"ר הוא א"כ גם שם בפרה הוה פ"ר. ואולם לתרץ הקושי' נראה, דהנה ראיתי להגאון מהרצ"ה א"ש ז"ל בתשובתו הנדפסת בישויע"ק או"ח בסוף ה' פסח כתב בטעמא דמילתא דעשה דוחה ל"ת גרידא ולא ל"ת שיב"כ. דכיון דהוא מכוין למצוה הוה דשא"מ ורק המעשה נשארת בלי כונה ומשו"ה דותה. ואולם בלאו שיב"כ דחייבין גם על השוגג קרבן הרי דבאיסור שיב"כ גם המעשה לבדה הוה