גבעת הלבונה צג

אמר ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא אשמעינן הלכה כרבי יוסי לאשמעינן דאדרשב"ג קאי ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא והנה צריכים לבאר מה זה שאמר ומאי בכולי' פירקין דרבי יוסי תרתי אמר והכי מעצמינו לא נדע שר"י תרתי אמר. ואי דהוצרך לומר שלא נאמר דכיון דהוא חדא משנה ודברי חד תנא לחדא תחשב א"כ גם בהא דרשב"ג הוא כך ומדוע לא פירש גם בסוף דבריו שאמר דאדרשב"ג קאי מדוע לא סיים דרשב"ג תרתי אמר הגם שיש לומר דכיון שכבר פירש בהא דריבה"מ דנחשבים דבריו לשנים הואיל והמה ב' דברים שוב גם בדרשב"ג ידעינין אבל הוא דוחק לומר כן. ולכן נראה לבאר דברי הש"ס, דהנה ראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל בהגהותיו שם בבכורות כ"ה שפירש המשנה דריבה"מ אומר עושה מקום בקופיץ מכן ומכן ותולש את השער דהכונה דצריך לעשות מקום בקופיץ שמפנה את השער אם אפשר בכך ויזהר שלא יחתוך השער בפסיק רישא אם די בכך ולא יתלוש ממש ואם אין השער מתפנה יפה אז יוכל היות ג"כ ותולש היינו שיכול לתלוש ממש ואף תולש קאמר אם צריך לכך יעו"ש בהגהותיו. הנה מבואר דפירש המשנה דלצדדין קתני עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ויזהר שלא יתלוש ממש ואם א"א בכך לנקות המקום אז יוכל אף לתלוש ממש ולכוין לתלישה. ולא כפירוש הפשוט דהוא בבא אחת עושה מקום בקופיץ ואינו חושש שבזה יותלשו השערות רק דלצדדין קתני. והנה לכאורה דבריו תמוהים דהרי בש"ס שם מסופק אי ריבה"מ מטעם תולש לאו היינו גוזז קאמר או מטעם דשא"מ ואם הוא מטעם דשא"מ כבר כתבו התוס' בדף כ"ד ע"ב בד"ה והיינו טעמא דתולש דמתני' לאו בתולש ומתכוין קאמר אלא עושה מקום ואם נתלש נתלש. ואם הוא מטעם תולש לאו היינו גוזז פלפלו התוס' שם אי הכונה דתולש במתכוין או לא יעו"ש בתוס' שהאריכו בסברות לכאן ולכאן. וא"כ מדוע פירש שריעב"ץ דתולש במתכוין הרי הש"ס מסופק בכונות ריבה"מ דהוא מטעם דשא"מ או לא. אולם בעכצ"ל דהוא פירש המשנה לפי מסקנת הש"ס דטעמא דריבה"מ משום דתולש לאו היינו גוזז ולאו משום דשא"מ וסובר כהך צד בתוס' דבזה אף במתכוין שרי. ואולם זה רק אם א"א באופן אחר. אבל אם אפשר לעשות באופן שלא יתלוש במתכוין אסור לתלוש בהדיא. ולזה פירש דמתני' לצדדין קתני עיין היטב בתוס' שם ובסוגי' ויבואר דרק באופן הזה נוכל לפרושי מתני' כדברי הגאון ריעב"ץ ז"ל

ומעתה לדברי הגאון הנ"ל דהך רישא דריבה"מ הוא ב' מילי א"כ ממילא בצירוף גם סוף דבריו וכן תולש את השער לראות מקום המום המה ג' דברים. והנה כ"ז רק אם הפירוש מטעם דתולש לאו היינו גוזז שפיר נוכל לפרש כדברי הריעב"ץ דברישא לבד יש ב' דברים וביחד המה ג'. ואולם בהך צד דטעמא דריבה"מ משום דשא"מ ורישא חדא קתני ליכא רק ב' דברים. והנה בדברי רשב"ג ג"כ יש ג' דברים הרישא דאין חוששין שמא בנה של אחרת היא היא דבר אחד. והסיפא דאין חוששין שמא בנה של זו הלך אצל זו או שמא בנה של זו הלך אצל זו. וראיתי בשטמ"ק הנדפס בגליון ש"ס ווילנא שם מחק תיבת או במתני' וגורס ושמא וכונתו דזה חדא חששא הוא. אכן לענ"ד נראה דבדיוק נקטה המשנה או שמא דהוא דין אחר דהנה בברייתא שהובאה בדף כ"ד שם מבואר בדברי רשב"ג דהי' זכרים ונקבות ואין חוששין שמא הנקבות הי' של האינם מבכרות והזכרים של המבכרות וזה רק דין אחד דאין חוששין שמא הזכרים שהמה אצל אותם שאינם מבכרות המה בכורים. והנה בזה יש לומר דבאמת בה"ג אין חוששין דכיון דכל בהמה יש לה חזקה דבמעי אמה זרה הוא כמ"ש התוס' בבכורות דף כ' ומשו"ה שפיר אין חוששין דמוקמינן לה אחזקתה. אכן אם גם באותן המבכרות תלוים זכרים או אם רק בהמבכירות תלוים זכרים. ונקבות תלויות בשאינן מבכירות בזה שפיר יש לומר דחוששין לזה שמא אין זה הזכר של המבכירות ויש ספק חולין בעזרה ובזה ל"ש לומר דיש חזקה דאדרבה חזקה שאינן קדושים בבכורה דבמעי אמם זרים הי' וכנ"ל. ואמנם כ"ז שייך רק אם זה הדין הראשון הוא מטעם דמוקמינן אחזקת שאינה קדושה בבכורה בזה שפיר שייך לומר דכמו כן אם תלוי במבכרת ג"כ אינו ודאי בכור. אבל באמת רשב"ג מטעם ודאי קאמר דלא שבקה דידה ומרחמה אדלאו דידה וא"כ אף בה"ג זה הולד קדוש בבכורה ודאי ומותר להקריבו. והזכר הנמצא תלוי אצל שאינה מבכירה הוא זר ודאי וחולין גמור. וא"כ שפיר נכון הלשון או שמא בנה של זו הלך אצל זו והיינו דעכ"פ ניחוש להבן של המבכרת שאינו בנה ויאסר להקריבו מחשש חולין בעזרה וקמ"ל רשב"ג דגם לזה לא חיישינן ומבואר לשון המשנה דדוקא נקט או שמא ודו"ק. והנה לפ"ז בדברי רשב"ג יש ג' דברים הרישא חדא ובסופא ב' דברים. ושפיר שייך לשון כולהו אדרשב"ג דשייך לדברי ר"ת רק בג' דברים. אכן בדברי ריבה"מ ליכא לכאורה רק ב' דברים רישא וסיפא ואיך שייך ע"ז לשון בכולי'. ולזה קאמר הש"ס ומאי בכולי' פירקין דריבה"מ תרתי אמר עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ואין הכונה דרישא וסיכא נחשבים לב' דברים דזה ממילא ידעינן ורק דהכונה דברישא לבד תרתי אמר עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן בלי שיתלוש ממש ואם א"א אז ותולש וכפירוש הגאון ריעב"ץ ז"ל דטעמא משום דתולש לאו היינו גוזז וא"כ ברישא בעצמה תרתי קאמר ובצירוף הסיפא הוה ג' דברים ושייך לשון כולי' פירקין ומבואר דברי הש"ס הנ"ל לפי דברי הר"ת ודוק

ב) ומה מאוד חדאי נפשאי ותעלוזנה כליותי בראותי כי דברנו אלו נעימות יתנו בביאור עפ"ז סוגית הש"ס בבכורות כ"ד ע"ב שם התמוה מאוד לענ"ד. ונציע סוגית הש"ס שם דקאמר על משנה דריבה"מ אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער קאמר אמר רב הלכה כריבה"מ בעו מיני' מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו טעמא דריבה"מ משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז. וביו"ט אסור כו' או דילמא בעלמא סבר תולש היינו גוזז וה"ט דשרי דהו"ל דשא"מ וביו"ט דשא"מ מותר, א"ל זילו שיילוה לרב חננאל אי אמר הלכה כריבה"מ איפשיט לכו אתו שיילוה אמר להו הכי אמר רב הלכה כריבה"מ אתו לקמי' דרב הונא אמר להו כנגדו ביו"ט מותר עכ"ל הש"ס. והנה מאוד תמוה סוגיא זו ותמה אני שלא תמהו בזה הקדמונים וגם הריט"א לא התעורר בזה שיש הרבה לתמוה. א) דלפי הנראה מפשטות הסוגיא דהמה לא ידעו בכלל אי הלכה כריבה"מ ושאלו טעמא דידי' והשיב להם ר"ה שאינו יודע בכלל אי הלכה כמותו ומקודם צריכין לידע אי הלכה כריבה"מ ואז נשכיל מה טעמו כן נראה בפשוט הפירוש בהסוגיא. ואולם לפ"ז יוקשה מדוע סודר הש"ס מקודם הך דאמר רב הלכה כריבה"מ ואח"כ סמך לזה האיבעיא הלא אדרבה היא משום דלא ידעו מזה ורק רב חננאל אמר כן משמי' דרב ומקודם לא ידענו כלל זה וא"כ מדוע הביא הש"ס מקודם הך דאמר רב הלכה כר"י בה"מ ואח"כ בשם רב חננאל הלא אדרבה כפי הנראה המה לא ידעו עוד מזה מדלא השיבו כן לר"ה. ב) יוקשה דמה השיב להם שישאלו אי הלכה כריבה"מ ואז יאמר להם הרי מזה עוד אין ראי' מאיזה טעם ס"ל לריבה"מ כן. הרי המה נסתפקו רק בטעמא דריבה"מ ומהראוי הי' שר"ה ישיב להם הטעם ולא לשלחם לרב חננאל כאילו מזה יתודע להם טעמא דריבה"מ. ובאמת גם אחר מה שהשיב רב חננאל עוד לא נודע טעמו. ורק ר"ה אמר אח"כ הטעם וא"כ מה לנו אם הלכה או אין הלכה. הרי המה נסתפקו רק בטעמא דריבה"מ וע"ז הי' להם להשיב הטעם ומה זה שלחם מקודם לרב חננאל ורק אח"כ פשט להם, לכל היותר