גבעת הלבונה צ

דכיון דהי' עדיין חי הוה כנתיאשו מלקוברו זה דוחק גדול דהרי חשבו כמת כיון שידע שסופו למות וא"כ יצטרך לקוברו והאיך נוכל לומר דזה נחשב לאבלות. ובאמת זה יוקשה גם ע"ד התוס' שכתבו שהתאבל משום דידע שימות והוה כמת אבל עכ"פ הרי הוה קודם קבורה. ולכן נראה דהנה נסתפקתי לשיטת הרמב"ן הנ"ל דגם בשעת אנינות קודם קבורה אסור ברחיצה וסיכה כאבל. האיך הדין בהא דקיי"ל דאם לא ניתן לקבורה עדיין ולא נתייאש מלקוברו אין נוהג בו לא דין אנינות ולא דין אבלות כמבואר ביו"ד סי' שמ"א ס"ד. ומעתה יש להסתפק האיך הדין בה"ג אם מותרים אז ברחיצה וסיכה לשיטת הרמב"ן הנ"ל. ולכאורה במושכל הראשון נראה דאסור וטעם הדבר לפמ"ש הטור בסי' שמ"א שה בשם הרמב"ן דאף דאחר שנמסר לכתפים מותר בבשר ויין מ"מ אסור בשמחה ובעידונים יעו"ש. ומבואר מזה דסובר דאף דאחר שנמסר לכתפים דהדין דנפסק ממנו האנינות מ"מ אסור ברחיצה וסיכה לפי שיטתו דגם אונן אסור בזה. וא"כ ממילא גם כשלא ניתן עדיין לקבורה שלא חלה אנינות עליו ומותר בבשר ויין וחייב בכל המצות מ"מ אסור בסיכה ורחיצה והדבר דומה ממש להך דנמסר לכתפים דפסק ממנו דין אנינות ובזה עוד לא חלה עליו אנינות. אבל כ"ז רק לחיוב מצות ובשר ויין בזה לא חלה עליו עדיין אנינות. אבל רחיצה וסיכה שפיר אסור דהוא מחמת אבלות וז"ב לענ"ד דכן הוא לדעת הרמב"ן. אמנם נראה לענ"ד דאם הדבר נמשך זמן רב ולא ניתן לקבורה ולא נתיאש מלקוברו אינו אסור ברחיצה וסיכה לעולם רק שבעה ימים כמו שמצינו באבלות שנוהגת רק שבעה ולא יותר ואח"כ כשנקבר המת שוב מתחילים ז' ימי אבלות. דלא מסתבר לומר שאם לא ניתן לקבורה זמן גדול יהי' אסור ברחיצה וסיכה כל הזמן דהרי לא חמיר מאבלות שנוהגת רק שבעה ימים ולא נפניתי כעת לברר הדבר בראיות כי אין עסקנו כעת בהלכות שמחות אמנם מצד הסברא נראה דדדברנו יש להם פנים יפות בהלכה בעזה"י. ומעתה לפ"ז יבא הכל על נכון, דבאמת מעת שנאמר לו מהנביא שהילד ימות הי' נחשב בעיניו כמת והי' לו דין מת שלא ניתן לקבורה, ולא נתיאש מלקוברו דאין אבלות נוהגת עדיין, ואולם אעפ"כ לענין רחיצה וסיכה נוהג בו אבלות וכדברי הרמב"ן ומשו"ה כתבו התוס' דהתאבל והיינו כדין מת שלא ניתן לקבורה. ואיסור זה נוהג רק ז' ימים ולא יותר ולזה כשמת הילד שהי' כבר אחר ז' כמפורש בקרא דהילד מת ביום השביעי וגם בזה מקצת היום ככולו וא"כ אז כבר הי' אחר ז' דבבוקר כלו השבעה ימים וא"כ אח"כ כבר הי' מותר ברחיצה וסיכה. ואולם אח"כ כשנקבר שוב נהג בזה שבעה ימי אבילות כדינא ושפיר יליף הש"ס איסור תשה"מ באבלות מקרא דויבא אלי' וכן התוס' שפיר כתבו ומיושבים כל הקושית בדרכו של הגדול הנ"ל ורק באופן אחר. ועלה בידינו דאדרבה מהך דדוד ראי' לדברי הרמב"ן הנ"ל דאל"כ מדוע התאבל קודם מיתת הילד וכנ"ל וראיתי להגאון מוהרש"ק זצ"ל בספרו טטו"ד במהדו"ג ח"ב בסי' ר' פלפל שם בענין אי שייך אבלות קודם מיתה והביא מילקוט בפ' שמיני בפסוק ומפתח אה"מ לא תצאו וכתב שם דרק שם שהקב"ה אמר להם ומפתח אה"מ לא תצאו אבל מי שיש לו חולה בתוך ביתו כיון דא"י אם ימות ובכל שעה מקוה שיחי' א"כ לא גמר בלבו שימות ואינו מתאבל בלב שלם כי מתנחם הוא אולי חי' יחי' עכ"ד שם. והנה נפלא בעיני שלא הביא דברי התוס' במו"ק הנ"ל דמפורש דהתאבל קודם מיתה אף שהי' מתפלל לה' והי' מקוה שישמע תפלתו וכבר ביארתי הדבר בטוב משום דידע דבודאי מות ימות ואולם ביקש שלא ימות מחולי זה וכמבואר בדברינו באות ד' וא"כ באמת בשאר חולה שפיר לא מהני ואין סתירה מהתוס' ועכ"פ לפלא שלא ראה דברי התוס'

ט) ואציין ג"כ מה שמצינו חידוש דלא רק אבלות שייך בעודו בחיים ורק גם כוס של תנחומין שייך בהיותו בחיים על זה שבודאי ימות וזה מבואר ברש"י בקרא דעשו אחיך מתנחם להרגך הביא מדרש אגדה כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס תנחומין יעו"ש מבואר כיון שהי' דעתו להמיתו ונחשב אצלו למת שתה עליו כוס תנחומין וזה חידוש גדול. והרבה יש להאריך בזה ואקצר

סי' יט

המשך התשובה הנ"ל

א) בספרו הנכבד במאמר מ"ז העיר הדר"ג ע"ד הר"ת שהובא בתוס' כתובות דף ח' דלשון כל שייך רק על ג' ולא על ב'. והקשה מש"ס יבמות ס"ג ע"א דדריש קרא דונברכו בך כל משפחות האדמה שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך רות המואבי' ונעמה העמונית הרי דדריש מקרא דכל משפחות רק ב' ברכות ומבואר דשייך לשון כל גם על ב' דברים. ונפלאתי מאד על הדר"ג בקושי' זו דהרי בש"ס שם מבואר בזה"ל מ"ד ונברכו בך כל משפחות האדמה א"ל הקב"ה לאברהם שתי ברכות טובות יש לי להבריך ממך רות המואבי' ונעמה העמונית כל משפחות האדמה אפי' משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל עכ"ל הש"ס. הרי דדריש מקרא הזה ב' דרשות ודרשה הראשונה דריש מלשון ונברכו בך ומכל משפחות האדמה דריש כפשטי' לענין ברכה. ובאמת הרש"ל בהגהותיו שם העיר בזה איך דרשיינן ב' הדרשות ופירש דהקרא מרבה בזה אפי' המשפחות האסורות לבא בקהל ימצאו היתר כדי שכל המשפחות שבעולם בלי יוצא מהכלל יהי' נברכים ונדבקים בך יעו"ש. והמהרש"א בח"א שם פירש באופן אחר קצת, ועכ"פ מדברי כולם יוצא שהך כל נדרש באמת כפשטי' כל משפחות והך דברכות טובות נלמד מרבוי' דקרא כמפורש בש"ס דחולק הקרא לשנים ואין מזה קושי' על הר"ת

ב) אולם עוד הקשה הדר"ג שם עליו מסוגי' דפסחים כ"ג ע"ב מנין לכל האיסורים שבתורה דכי היכא דאסורים באכילה ה"נ אסורים בהנאה ומה ניהו חמץ בפסח ושוה"נ מפורש מזה דקרי כל אף שאינו מרבה רק ב' דברים עכ"ק. וזה לכאורה קושי' עצומה. אכן כאשר עיינתי בזה ראיתי דגם מכאן אין קושי' על הר"ת. דהנה לכאורה בל"ז תמוהים דברי הש"ס שם דהרי אף אם נאמר דלא כהר"ת וכן אף אם הי' בכאן ג' דברים האסורים מ"מ ג"כ לא יתכן לומר ע"ז כל האיסורים. דזה שייך רק גבי ברכות התורה שם דקאמר בש"ס הילכך נמרינהו לכולהו והיינו לכל הברכות שנתקנו לברך על התורה ובזה שפיר קאמר ר"ת דאם המה ג' שייך לומר לכולהו ולא אם המה רק ב'. אכן בנ"ד דאמר כל האיסורים שבתורה כי היכא דאסורים באכילה ה"נ אסורים בהנאה. ואנו יודעים דבתורה יש הרבה אסורים באכילה ומותרים בהנאה האיך שייך לומר כל האיסורים שבתורה האסורים באכילה אסורים בהנאה ויהי' הכונה על ב' או ג' איסורים ולא יותר

והטו"ז באו"ח ה' ר"ה נדחק לפרש הלשון מלוך על כל העולם כולו משום דמצינו רובו ככולו לזה פירש כולו ממש ועיין מזה בבנין אריאל בפ' קרח בקרא כי כל העדה. אבל לומר דלשון כל האיסורים שבתורה הכונה ב' או ג' זה דבר שא"א לאומרו והרבה מצינו בקרא לשון כל והכונה בודאי כל אותם שחשב ומדבר מהם או רוב עכ"פ. וגם בהך דיבמות ס"ג הנ"ל באות הקדום אף אם הי' ג' משפחות לא הי' באפשרי לומר דכל משפחות האדמה הכונה על הני ג' אם נמצאו באדמה הרבה יותר מג' ובע"כ הכונה