גבעת הלבונה פט

מו"ה אברהם צבי רומערלט שליט"א ראבד"ק וואדוויטץ בשם זקינו הרב הגאון החריף מו"ה סענדיר שורשטיין זצ"ל מנעמירוב בהא דקאמר הש"ס ביבמות דפ"ח ע"א מנ"ל דמהימן וקאמר דיליף מטבל והקדש ודחי הקדש משום דמצי למיתשל עלי' וע"ז הקשה לפמ"ש הנוב"י בתשובה במהדו"ת חיו"ד קנ"ד בטעם הדבר דבאתי ליד גיזבר ל"מ שאלה משום דבאמת בכל שאלה בעינין חרטה דמעיקרא. וא"כ לכאורה בכל שאלה האיך ידעינן שיש לו חרטה דמעיקרא שמא אין לו חרטה דמעיקרא והוא משקר. אולם הרי ע"א נאמן באיסורין וזה שייך רק קודם שבא ליד גיזבר עכ"ד הנוב"י שם. וא"כ עיקר מה דמהני שאלה הוא משום דע"א נאמן באיסורין ואם אין ע"א נאמן ל"מ שאלה דשמא אין לו חרטה דמעיקרא וא"כ מה קאמר הש"ס דמצי למיתשיל עלי' הרי גם מזה גופא דמצי למיתשיל נשמע דנאמן באיסורין עכ"ק והוא קושי' מושכלת. ואמרתי לתרץ עפ"מ שהקשו התוס' בגיטין ד"ב דניליף מקרא דוספרה לה דע"א נאמן גם נגד חזקה ותירצו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ומהרש"א שם ביאר דבריהם דעל להבא אינה בחזקת רואה ועל העבר בידה לטבול יעו"ש. ואולם עדיין קשה דהרי קיי"ל בנדה נ"ח בבשרה עד שתרגיש בבשרה וא"כ הרי שאשה הרואית דם נאמנת לומר אם הרגישה או לא וזה דבר שאינה בידה וא"כ אשה טהורה שהוא בחזקת טהרה נאמנת לומר שראתה דם בהרגשה וכן להיפוך נאמנת לומר שלא הרגישה וא"כ בזה ל"ש תירוץ התוס' ושוב יוקשה דמנדה מוכח דנאמנת אף נגד החזקה אף דל"ה בידה. ונראה לתרץ הדבר דהנה באמת בגוף קושית התוס' בגיטין שם מנדה דנאמנת נגד החזקה כתב הרמב"ן שם בחידושיו לתרץ דאין ראי' מנדה דשם א"א בענין אחר ובע"כ האמינתה תורה ואולם באפשר בענין אחר שפיר יש לומר דאין ע"א נאמן עכ"ד הרמב"ן. ואולם התוס' שהקשו ולא ניחא להו בתירוץ זה נראה לענ"ד דבאמת גם המה מודים לסברת הרמב"ן דאין דנין בזה אפשר משא"א. ואעפ"כ הקשו דכאן בנדה שפיר אפשר הדבר דהרי מבואר בנדה דף י"ג במשנה דחרשות וסומא ושוטה פקחות בודקות אותן. וא"כ שפיר יצויר בדיקה ע"י אחרים. וא"כ אין זה בלתי אפשר ע"י עדים ושפיר הקשו התוס'. ומעתה כ"ז בגוף הדבר אי ראתה או לא ראתה שפיר יוכל להיות ע"י אחרים ול"ש בזה תירוצו של הרמב"ן ולזה הוצרכו התוס' לתרץ משום דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וגם משום דבידה. אמנם אחרי שכבר נודע שראתה ורק צריכה להעיד אם הרגישה או לא זה בודאי דבר שא"א לשום בן אדם לידע רק היא יודעת כי זה דבר המסור ללבה ושום אדם אינו מכיר זה וא"כ כיון שא"א להיות עדים בדבר שפיר גם התוס' מודים לתירוץ הרמב"ן דנאמנת ושפיר תירצו התוס'. ומעתה עיקר הדבר מה דלא ילפינן מנדה דנאמן גם נגד חזקה משום דבנדה א"א לשום איש לידע הדבר ורק היא בעצמה ומשו"ה נאמנת גם נגד חזקה. ומעתה מיושב קושית הרה"ג הנ"ל דרק לענין אי שאל כבר דזה אפשר בעדים בזה שפיר יש לומר דאינו נאמן משום דהוה נגד חזקה וע"ז שפיר דחי הש"ס דבידו למיתשל מה תאמר דשוב מוכח דע"א נאמן נגד חזקה דאל"כ האיך נאמן למיתשל שמא אין לו חרטה דמעיקרא וכדברי הנוב"י. ז"א דהרי זה שוב דבר שא"א לשום איש לידע רק הוא יודע מה שבלבו ובזה שוב נלמד מנדה דבה"ג נאמנת אף במקום חזקה ומיושב הקושי' הנ"ל ומעתה כמו כן יש לומר בנ"ד כיון דענין נבואה מאת ה' א"א שתבוא רק לאיש אשר בא בסוד ה' וזכה למעלות. נבואה וא"כ זה דבר שא"א לשום איש לידע ונאמן ע"א גם נגד החזקה, ומיושב הקושי' הנ"ל כן נראה לכאורה

ז') אמנם באמת אין בזה די באר דהרי יוכל השי"ת לגלות סודו לעבדיו הנביאים כמבואר בקרא כ"א גילה סודו לעבדיו הנביאים ויוכל לשפוך מרוחו על ב' נביאים שיאמרו דבר זה, וא"כ שוב הוה אפשר והאיך נאמן ע"א במקום חזקה. אכן לקושטא דמילתא המעיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' יסוה"ת ה"ב כתב שם בסופו וז"ל נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים לו מפני האות לבדו כו' אלא מפי המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כמו שצוינו לחתוך הדבר ע"פ ב' עדים ואע"פ שאין אנו יודעים אם העידו אמת או לא כך מצוה לשמוע מפי הנביא הזה יעו"ש בנועם דבריו הנחמדים. הרי ביאר במתק אמריו דכשם שאנו מאמינים לב' עדים אע"פ שיוכל היות שהמה עדי שקר עכ"ז כך ציותה התורה כמו כן ציותה התורה להאמין לנביא באחד. והיינו משום דגם בב' עדים אין זה בירור גמור דכמ"פ אירע שעדים הוזמו או הוכחשו ועכ"ז אמרה תורה להאמין לב' עדים כמו כן אמרה תורה להאמין לדברי הנביא אף שהוא עד אחד. והסברא נראה דבאמת כתבו הגהות אשרי בפ"ק דחולין בשם הרא"ם דהא דאין ע"א נאמן נגד החזקה הוא רק באיש ריק ופוחז אבל אד המוחזק בכשרות נאמן גם בה"ג ומשו"ה נאמן השוחט בכ"מ אף שהוא נגד החזקה. ואולם הפוסקים החולקים עליו סוברים דזה דבר המסור ללב ואין אנו יכולים להבחין בין כשר או לא שמא בקרבו ישים ארבו ושבע תועבות בלבו וכל ישראל שאינם מפסולי עדות המה בחזקת כשרות ואעפ"כ אין ע"א נאמן נגד החזקה דשמא אין תוכו כברו והאדם יראה לעינים ולזה לא חילקה תורה ולא האמינה לשום עד אחד להעיד נגד החזקה אף לאיש המוחזק בכשרות. וא"כ כ"ז יתכן באינש דעלמא אבל מי שהוחזק אצלנו ע"פ ה' לנביאו ונאמן ביתו ע"פ הכלל שנמסר לנו מאבי הנביאים באיזה אופן נוכל להחזיקו לנביא א"כ איש כזה יודעים אנו בודאי ע"פ ה' שהוא צדיק בכל דרכיו ושפיר נאמן אף נגד החזקה ואף החולקים על הר"א ממיץ שם מודים בזה. ובאמת מה"ט מצינו בש"ס כמ"פ בדיני ממונות עד שיבא אלי' ומבואר דיהי' נאמן אף בממון אף שהוא יחידי. ובע"כ דהוא מה"ט הואיל ומוחזק לנביא ה' נאמן גם בזה. ומשו"ה שפיר כתב הרמב"ם דלאיש כזה תורה האמינה כמו שהאמינה לב' עדים ואולם רק מה שאומר בשם ה' אבל אם אומר דברים בידיעה אנושית בזה הוא שוב כשאר בני אדם דאינו נאמן נגד החזקה ביחידי ורק מה שמדבר בשם ה' בזה נתנה לו התורה נאמנות. ומעתה גם בנ"ד אין קושי' האיך האמין דוד לדברי הנביא, דשפיר נאמן הוא. ואולם כ"ז רק הנביא בעצמו נאמן הוא. אבל השומע מפי הנביא שפיר אינו נאמן ביחיד. וא"כ גם לפ"ז צדקו דברינו דאם הי' דוד מודיע: הדבר לבת שבע לא היתה צריכה להתאבל דאינו נאמן נגד חזקת חיים של הילד. ואף דבמגלה דף י"ד פירש"י דדוד הי' בכלל המ"ח נביאים. אולם לא הי' נביא כזה להתנבאות ולא ניבא וכמ"ש בהגהות הגאון מוהרצ"ח במגלה ט"ו שם. ומלבד זה הרי גם הנביא אינו נאמן רק מה שאומר בשם ה'. וזולת זה הרי הוא כשאר אנשים וכנ"ל. וא"כ דוד דלא שמע מה' דבר זה ורק מפי הנביא הרי הוא שוב כשאר כל אדם ואינו נאמן להעיד ביחיד וכדברנו הנ"ל וצדקו דברי הגדול הנ"ל

ח') ואילולא דמסתפינא הי' נראה לענ"ד לומר דבר חדש בישוב דברי הרמב"ן מהקושי' שהקשו עליו מהך דדוד בדרכו של הגדול הנ"ל ורק באופן אחר קצת שלא יוקשו כל הקושית ואדרבה יהי' עוד ראי' מהך דדוד לשיטת הרמב"ן והר"פ. דהנה האמנם תירצתי קושית הדר"ג על הגדול הנ"ל אבל עדיין דבריו תמוהים. דהרי קיי"ל דאבלות חלה רק משנקבר המת או משעה שנתיאשו מלקוברו כמבואר בטיו"ד סי' שמ"א ושע"ה וא"כ נהי דחשבו כמת הרי עכ"פ לא נקבר עדיין ואין חל אבלות ולומר