גבעת הלבונה פח

כמו בעדות אשה וכמו שהאריך הנוב"י שם ומיושב קושית הפרמ"ג הנ"ל מהוראה וקושיתי מד"מ

ד') ומעתה נשובה לנ"ד. הנה הדר"ג שם העיר בצדק בספרו על התוס' שכתבו דהתאבל כיון שהנביא אומר לו שימות הרי הוא כמת וע"ז הקשה מדברי הרמב"ם בפ"י מיסוה"ת שדברי הנביא לרעה תוכל להשתנות וא"כ האיך נחשיבהו כמת כבר להתאבל עליו הרי עוד יש תקוה שהדבר ישתנה לטובה והאריך בזה ובאמת הדבר תמוה, אכן לענ"ד נראה לחדש דכ"ז שייך לומר שדברי הנביא לרעה יוכלו להשתנות לטובה הוא רק אם הנביא אומר בלא שבועה בזה שפיר תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. אכן אם הנביא הבא בשם ה' אמר הדבר בשבועה שפיר אינו משתנה כמו דמצינו במרע"ה שרצה להתפלל שיבוטל הגזרה בדבר כניסתו לארץ רק משום שנדמה לו שכבר הותר הנדר ולאחר ששמע שהנדר בתוקפו ידע שאין להשיב כמו כן אם הנביא נשבע בזה אף אם הוא לרעה לא ישתנו דבריו. וא"כ לפ"מ דמבואר בשבועות ל"ו דלאו לאו או הן הן הוה שבועה ופירש"י שם כיון שכפל דבריו הוה שבועה ולאו דוקא לשון הן או לאו רק כל שאמר אעשה דבר זה ב"פ הוה שבועה כמבואר ביו"ד סי' רל"ז ס"ה. וא"כ כיון שהנביא אמר לו בשם ה' על הילד מות ימות הוי כפילת דבריו והוה שבועה ושוב אף שזה לרעה לא ישתנה ושפיר התאבל ומיושב הערת הדר"ג בזה

ואולם הדר"ג העיר בזה עוד דהאיך אפשר לומר שהתאבל עליו דנחשב כמת והרי מצינו בקרא שם איך דוד צם ובכה ואמר שבכה בכדי שעי"ז אולי יחנהו ה' ויחי הילד וכשמת שוב לא בכה משום דראה שאין לו תקוה א"כ הרי מבואר דקודם המיתה הי' מצפה שהשי"ת יקבל תפלתו ויחי' עוד והאיך אפשר לומר דחשבו כמת עכ"ק הדר"ג. ואולם באמת לא זכר שר הדר"ג שבזה הרגישו התוס' בעצמם וכתבו הואיל והנביא אמר לו מות ימות הרי הוא כמת ואע"פ שהתפלל עליו שיחי' עכ"ל. הנה הרגישו בעצמם בזה. ואולם גם דבריהם צ"ב שכתבו ואע"פ שהתפלל עליו שיחי' ולא סיימו טעמו של דבר מדוע חשבו כמת אף שהתפלל עליו שיחי'. ונראה לענ"ד לבאר דבריהם. לפ"מ דקיי"ל באה"ע סי' קמ"ה ס"ח בשכ"מ שאמר אם מתי אז בודאי מחולי זה קאמר אבל בריא שאמר כך ודאי כל שמת בחי' קאמר יעו"ש. וא"כ שם בהך מעשה דדוד דבעת שאמר לו הנביא מות יומת הי' עוד הילד בריא ורק אח"כ כשבא לביתו נחלה וא"כ שפיר יש לומר דהך מות ימות לאו מחולי זה וימות אחר איזה זמן ונהי דידע בודאי שימות הילד בחייו ולזה התאבל אבל מ"מ אינו מוכרח למות מחולי זה ויוכל להיות אחר איזה חדשים או שנים ומשו"ה שפיר התפלל שיחי' עוד איזה זמן. ובשלומא אם הנביא הי' אומר לו דברים אלו בעת שהילד כבר הי' חולה אז בע"כ הכונה שימות מחולי זה אבל כיון שאמר לו בעת שהי' עוד בריא שפיר יוכל להתקיים לאח"ז דהרי לא פירש לו הזמן מתי ימות וא"כ שפיר כתבו התוס' דאף שהתפלל עליו מ"מ התאבל דידע שימות בודאי בחייו ומבוארים דברי התוס'. והרואה יראה איך דקדקו בדבריהם שאמר לו הנביא מות ימות והיינו שכפל דבריו וכדברינו הנ"ל. ועכ"פ יצא לנו דהדבר הי' מוכרח להיות שהילד ימות בחייו וא"כ בה"ג שפיר הוה מילתא דעבידא לגלויי ונאמן גם ע"א אף נגד החזקה ומיושב קושיתי הנ"ל

ה') ומעתה לפ"ז הנה באמת הרא"ש במו"ק שם הביא באמת דברי הרמב"ן דטעמא דע"א נאמן באבלות הוא משוה דעבידא לגלויי וכדברנו הנ"ל. ואולם כבר האריך הנוב"י שם בתשובה וקדמו התשב"ץ בח"א סי' פ"ג באורך דטעמא דעל"ג שייך רק בעד המעיד מפי עצמו ואולם בעד המעיד מפי עד ל"ש בזה עבידא לגלויי דאין זה עומד להתברר שיוכל לומר ששמע כן ואין הדבר יוכל להתברר דתמיד יוכל הוא להיות עומד בדבריו יעו"ש שהאריך בזה. והאמנם מדברי הרמב"ן שם המובא ברא"ש מוכח קצת דסובר דטעמא דעבידא לגלויי שייך אף בעד מפי עד ואולם הרי א"א לומר כן בכונתו דהרי מלבד דדברי הנוב"י המה מסתברים דבעד מפ"ע ל"ש לומר דעבידא לגלויי מלבד זה הרי הנוב"י הביא ראיות לדבריו ובע"כ נצטרך לפרושי דברי הרא"ש בשם הרמב"ן דרק בעד המעיד קאמר הטעם דעבידא לגלויי ובעד מפי עד סמך על הטעם דהואיל ונאמן מן בעדות אשה המבואר בסוף דבריו יעו"ש ברא"ש ותבין, ולכאורה יש לומר דהדבר תלוי במה שהביא הר"ן בכתובות פרק המדיר מחלוקת הרמב"ן ורשב"א באם אמרה פלוני חכם טיהר לי ופלוני כהן תיקן את הכרי דדעת הרשב"א דאם החכם או הכהן מכחישים. אותה דהוה עד כנגד עד ואינה מפסדת כתובתה. והרמב"ן ז"ל כתב שהוא מקובל בכל עד מפי עד הראשון נאמן ומפסדת כתובתה יעו"ש בר"ן. והנה לפ"ז אם נאמר כמ"ש הרשב"א דאין הראשון נאמן שפיר צדקו דברי הנוב"י דאין זה עומד להתברר דאף אם העד הראשון שאומר משמו יכחיש אותו מ"מ לא יהי' הראשון נאמן נגדו ואינו עומד להתברר ושפיר לא הוה מילתא דעבידא לגלויי, אכן לדברי הרמב"ן דבה"ג הראשון נאמן, א"כ כיון דאם הראשון יכחישו יהי' הוא נאמן נגדו א"כ יתברר שקרו ובודאי לא משקר דהוה מילתא דעל"ג כיון שאנחנו אומרים דהראשון נאמן א"כ יתברר שקרו והוה עבידא לגלויי וא"כ הרמב"ן לשיטתו אזיל דבה"ג הראשון נאמן וא"כ שפיר הוה גם בעד מפ"ע מילתא דעל"ג ולשיטתו אזיל. ואולם עדיין יש להעיר דנהי דהעד המעיד בשם העד ירא לשקר פן יבורר שקרו ע"י העד הראשון. מ"מ אין זה דומה לנאמנות העד הראשון המעיד דנאמן מטעם דעבידא לגלויי דשם אמת הדבר שירא פן יבא הבעל ויתברר שקרותו לעיני כל. אבל בעד המעיד בשמו יוכל היות ששקר הדבר ואף אם הראשון יכחישנו ואומר שלא אמר לו והוא נאמן מ"מ אין זה עבידא לגלויי דאין הדבר מבורר לעיני כל שהוא משקר אף שחז"ל אמרו שהראשון נאמן מ"מ סוף סוף הוה חדא כנגד חדא ואין זה מבורר. באופן שדברי הנוב"י הנ"ל צדקו אליבא דכ"ע וא"כ כיון דבעד מפי עד אין הנאמנות מצד הדין באבלות ג"כ ורק הואיל והאמינוהו בעדות אשה וא"כ בנ"ד דהעדות הוא על להבא שימות דעדות כזה ל"מ בעדות אשה וכנ"ל וא"כ שפיר גם באבלות אין עד מצ"ע נאמן, וא"כ בזה שפיר נהי דדוד האמין להנביא ע"פ הדין. אולם אם הי' דוד מגיד זאת לבת שבע בשם הנביא דהוה רק עד מפי עד אינו נאמן בנ"ד ואינה צריכה לנהוג אבלות כ"ז שתי עדיין וא"כ צדקו דברי היד שאול הנ"ל בשם הגדול ואין סתירה מהך דוינחם אותה ויבא אלי' אחר אבלות משום אבלות דידה וכנ"ל באות הקדום וא"צ לבא למ"ש באות הקדום דדוד לא הגיד לה משום מוציא דיבה ורק דאף אם הגיד לה אינו נאמן בזה וכנ"ל

ו') ואולם בגוף ההערה שהעירותי בהא דהאמין דוד להנביא הרי הוה ע"א. הנה כזה יוקשה ג"כ בעיקר הדבר שנתנה תורה נאמנות להנביא שאם אומר דבר אף שהוא כנגד דין תורה אם הוא רק לשעה כמו הא דאלי' בהר הכרמל שומעין לו והרי האיך נוכל להאמינו הרי הוא רק ע"א ואינו נאמן נגד החזקה וזה מוחזק לנו לאיסור ובשלומא להסוברים דמה"ת ע"א נאמן גם נגד חזקה שפיר. אולם להסוברים דמה"ת אין ע"א נאמן נגד חזקה יוקשה. ובזה ל"ש לומר דעבידא לגלויי דזה איננה נבואה לעתיד רק מצוה לעשות דבר זה ולא יבורר לעולם והאיך נאמן ע"א. והנה לכאורה רציתי לומר עפ"מ שאמרתי זה איזה שנים ליישב הקושי' שהקשה אותי תלמידי חביבי הרה"ג