גבעת הלבונה פז

הערה גדולה לכאורה. דהרי כבר הביא הרא"ש בפרק ואלו מגלחין בסי' ל"ב מה שנחלקו הרמב"ן והראבי"ה עם הר"מ מרוטנבורג דדעת הרמב"ן דבאבילות נאמן ע"א לומר שמת והר"מ מפקפק בדבר והראבי"ה הביא ראי' מדנאמן להתירה לינשא נאמן ג"כ לענין אבלות ועיין בקרבן נתנאל שם אות פ' שביאר הדבר דאם מתירין להנשא בע"כ הוא מת דאל"כ סתרי אהדדי וכיון שהאמינוהו בדבר אחד נאמן בכל מקום אף בשאר אבלות יעו"ש היטב ברא"ש. מבואר מזה דהר"מ מרוט"ב סובר דאין ע"א נאמן בה"ג להעיד שמת ורק עיקר הנאמנות הוא משום דכיון שראו חז"ל להאמין להתירא להנשא שוב בע"כ דנאמן ע"א על מיתת איש וא"כ כ"ז רק באם מעיד שכבר מת שפיר שייך לומר כנ"ל. אבל בנ"ד דהילד הי' חי ורק דהנביא הגיד לו בשם ה' שימות בזה שוב יוקשה האיך הי' נאמן בזה הרי שוב הוה ע"א ובזה ל"ש לומר דנאמן לענין עדות אשה דהרי הדבר ברור דבעדות אשה בה"ג אסורה להנשא ואף בתרי כה"ג שמעידים על אחד שימות בודאי עכ"ז כל שחי אשתו אסורה עדיין. ואף שכתבו התוס' שהתאבל ע"פ הנביא. הנה גוף דברי התוס' צ"ב דמדוע התאבל מקודם. ואמנם נראה להסביר קצת. דהנה כבר הביא הטו"ז ביו"ד סי' מ' דברי הבה"ג וביאר שם דבריו דכל שיש חזקה שבודאי יהי' נקב שוב תלינין שכבר נעשה הנקב והטו"ז הקשה שם דלמה יהיה טרפה משום שסופו לינקב והיכן מצינו טרפות ע"ש העתיד והפרמ"ג במ"ז שם הקשה דהרי הרבה טרפות מצינו שהמה ע"ש העתיד דעומד לינקב ובגלגולת סוף הקרום לינטל יעו"ש שהביא בשם הלבוש בהג"ה שביאר הדבר דחילוק יש בין חולי המתחדש בגופה בזה אמרינן כל העומד ומשו"ה חסרון בשדרה וגלגולת וסירכא שפיר טרפה ע"ש העתיד. משא"כ מחט אין סברא להטריף ע"ש העתיד יע"ש. ולענ"ד נראה להסביר הדבר עפמ"ש התוס' בב"ק י"ז ע"ב בהא דזרק כלים מראש הגג ובא אחר ושברן במקל פטור דמנא תבירא תבר ואם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו חייב והסברא פשוטה לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו יעו"ש בתוס'. והסברת דבריהם נראה עפי"ד הלבוש הנ"ל דהיכא שנתעורר הדבר בגופה שזרקו הכלי וסופה להשבר חשבינן לה כאילו כבר נשברה. משא"כ אם הכלי מונחת במקומה בלי שום שינוי ורק אבן מחוץ נופל עליה אם שבודאי תשבר מ"מ לא נולד שום שינוי בגופה וא"כ אינה בחזקת שבורה כל זמן שלא נשברה. וכן הוא ממש בהא דטרפות ע"ש העתיד דאם המחט הוא בקרבה מ"מ עצם הבהמה לא נשתנית מאומה והמחט הוא ממש דוגמת האבן הנופל עלי' בה"ג אינה טרפה ע"ש העתיד. ואולם בגלגולת וסירכא ושדרה דבזה הריעותא בגופה והוה כאילו הפיל הכלי וסופה להשבר דחשבינן לה מנא תבירא כמו כן הבהמה חשבינן לה לטרפה כבר וזה הסברא הוא דומה ממש להך דלבוש ודוק. ומעתה כמו כן בנ"ד כיון דהנביא אמר לו בשם ה' שהילד ימות ובבואו לביתו ראה כי החל הנגף והילד כבר נחלה במחלה מסוכנה א"כ הוה ממש כהך דכלי שהפילה דכיון שסופה להשבר והריעותא נולדה בגופה חשבינן לה כמנא תבירא כמו כן בנ"ד כיון שסופו למות ונחלה כבר חשבינן לי' כמת כבר ומובן שפיר שהתאבל על העתיד

ואולם עדיין קשה דכ"ז אם הי' ב' עדים בדבר שייך לומר כנ"ל. אבל בנ"ד דהי' רק ע"א וא"כ הרי הדבר ברור דאין משיאין אשה בעדות כזה דבאשה כ"ז שלא מת הבעל ממש היא אשת איש גמורה. ואף שכתב הגאון מהר"ח אלפנדרי בספרו מגיד מראשית דבאחות אשה אין איסור אם האשה טרפה והביא דבריו הגאון מוהרי"ש נ"ז ז"ל בהסכמתו לספר שבות יעקב. הנה זה רק באיסור אחות אשה דדרשינן בחי' כל שבחי' וטרפה אינו חי שוב ל"ה עלי' בחי'. אכן באיסור א"א דהתורה התירה לאחר מיתה של הבעל בקרא דאו כי ימות האיש האחרון בעינן מיתה ממש. ואף דכתב התה"ד והובאו דבריו באה"ע סימן י"ז בח"מ וב"ש שם דאשת אלי' ואשת ריב"ל מותרות אף שלא מתו הוא רק מטעמא שביאר שם דאשת איש אמר קרא ולא אשת מלאך. אבל אם הבעל טרפה או סופו למות לסיבה אחרת שפיר א"א גמורה היא אף שברור הדבר שימות הבעל מ"מ כ"ז שלא מת אשתו אסורה כאשת איש גמורה וא"כ שוב יוקשה כיון דבה"ג לא יצויר בעדות אשה שוב מהראוי שלא להאמין לע"א. ולכאורה רציתי לומר דקושיית הר"מ מרוט"ב הוא רק באם מעיד שכבר מת ובזה מוציאין אותו מחזקת חיים שפיר מהראוי שלא להאמין לע"א דמעיד נגד החזקה, אבל אם מעיד שימות בזה אינו מוציאו עדיין מחזקתו שפיר נאמן כמו דקאמר הש"ס בגיטין כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן משום דאינו מוציאו מחזקה וא"כ בה"ג שפיר נאמן ע"א. אבל ז"א דהרי בכאן ע"כ מה שצריך להתאבל הוא משום דחשבינין לו כאלו כבר מת וכפי שביארתי וא"כ אדרבה כשמעיד על אדם שמת בזה אין אנו רואים אותו חי לפנינו יש מקום לומר דנאמן אבל במעיד על אדם חי שימות אף אם הוא חולה מ"מ כיון דאם נאמין לו נחשיבהו בזה כמת כבר וא"כ בזה הוה כנגד חזקת חיים ואף דהוא חולה מ"מ הרי מבואר בגיטין כ"ח שם דאף אם הניחו חולה הוא בחזקת חיים וא"כ שוב יוקשה האיך האמין דוד לע"א בזה להתאבל עליו והרי בזה ל"ש תירוץ הרמב"ן והראבי"ה משום עדות אשה וכנ"ל וההערה גדולה לכאורה

ג') ולתרץ הדבר נראה עפ"מ שאמרתי לתרץ מה שהעיר הפרמ"ג בפתיחה כוללת בסדר הנהגות הנשאל באו"ה ראשון אות ד' האיך נאמן הרב המורה באיסור והיתר לדון יחידי הרי ע"א אינו נאמן נגד חזקה וכמ"פ הוא פוסק נגד החזקה ויעו"ש שכתב לתרץ דמה"ת ע"א נאמן גם נגד חזקה ורק מדרבנן אינו נאמן והמה אמרו בהוראה דמהימן יעו"ש בדבריו. אכן עדיין יוקשה דכ"ז יתכן באיסורא אבל מה נעשה בד"מ הרי לשמואל ולשיטת הרבה פוסקים הכי קיימ"ל דמה"ת ד"מ בחד סגי ועיין בסוגי' דריש סנהדרין ובחו"מ סי' ג' ויחיד מומחה דן ביחידי ובזה שוב יוקשה בממון האיך נאמן אחד ובזה ל"ש תירוצו של הפרמ"ג וזה הערה עצומה. ולכן נראה לענ"ד לומר בזה עפ"מ דמבואר ביבמות ע"ז דפריך הש"ס ומי מהימן והא"ר אבא א"ר כו' ואם לאו אין שומעין לו ומשני דשא"ה דהא שמואל ובית דינו קיים ופירש"י דהוה מילתא דעל"ג ולא משקרי יעו"ש. והכוונה עפמ"ש השואל בתשובות הריב"ש סי' קנ"ה והגאון נוב"י במהדו"ק אה"ע פי' ל"ג קבע בה מסמרות דע"א נאמן להעיד בנחלות אף שהוא ד"מ מ"מ נאמן מה"ת משום דהוא מילתא דעל"ג יעו"ש, וא"כ מכ"ש בדבר איסור אפי' אחר מעשה דנאמן בה"ג. ובזה יש להסביר מה שהביא שם הנימוק"י בשם הריטב"א דאם אמר דבר שהמציא הוא בשכלו נאמן ומה שקיבל מרבו אינו נאמן יעו"ש ולדברנו יבואר דאם אומר מסברתו הוה מילתא דעל"ג דיכולים לשאול לחכמים אחרים. אכן קבלה אינו מדעל"ג ואינו נאמן ורק קודם מעשה נאמן כעין דברי הרי"ף ביבמות גבי אשתמודענא דאחוה דמותנא וכדברי הרמב"ם בענין איסור בע"א הוחזק. אכן בשעת מעשה אינו נאמן רק במילתא דעל"ג. וא"כ גם בדינין ובהוראה נאמן אחד דהרי יכולים לברר הדבר ע"י חכמים אחרים ודעת התוס' בע"ז דף ז' אף בחכם שאסר אם מודיעין להחכם השני שכבר אסר החכם הראשון מותר לשני להתיר. ובפרט להיפוך לאסור מה שהתיר אחד בודאי מותר אם טעה הראשון וכן בד"מ יכולים לברר ע"י בי"ד של ג' וכיון דהוי מילתא דעל"ג ע"א נאמן מה"ת גם בד"מ וכמו כן באיסור נגד חזקה