גבעת הלבונה פו

וחלקו עליו שם. ומסוגי' זו ראי' גדולה לר"ת דהרי קאמר בש"ס חייך קודמים והיינו משום דעמך משמע אחיך טפל אליך והחידוש שלא הביאו ראי' מכאן. אמנם אין מזה קושי' על רבינו אלחנן שם בתוס' דיש לומר כמ"ש שם בהא דיבמות ל"ז דמיותר תיבת עם ומשו"ה דרשינן דהשני טפל כן יש לומר כאן דעמך מיותר כמבואר בש"ס שם בב"מ וגם ר"א מודה בזה דאחיך טפל יעו"ש ואקצר

ובזה יש ליישב קושית מהר"ם שי"ף בב"מ שם מהא דקידושין ד"כ גבי עבד כי טוב לו עמך הביאו תוס' בשם הירושלמי דאם יש לו כר אחד יתנהו להעבד ומדוע ל"א גם בזה אתה קודם יעו"ש, ולהנ"ל מיושב דהרי שם נצרך הך עמך לדרשה עמך במאכל עמך במשתה כמבואר בש"ס שם וא"כ אינו מיותר ושוב לא דרשינן לזה שהעבד שפל ורק גבי וחי אחיך עמך שמיותר תיבת עמך דרשינן הכי וא"כ מדברי הש"ס אדרבה ראי' לדעת רבינו אלחנן דלשיטת ר"ת מדוע ל"א גם בעבד דהרב עיקר והעבד טפל כמו בהא דוחי אחיך עמך ודוק

ז') ובזה נראה לבאר הסוגי' דכתובות ד' ע"ב דפירש הא דנוהג עמה אבלות עמה במטה ונוהגת עמו אבלות פירש עמו בבית וכמבואר בש"ס ובתוס' שם ד"ה ומי בשם הרשב"א. ומאוד תמוהים הדברים איך נוכל לפרש לשון א' שוה על כוונות מתחלפות יעו"ש בש"ס ותראה שהדברים תמוהים מאוד, אכן עפ"י דברי רבינו אלחנן נראה לבאר דחז"ל טמנו זה ברמז לשונם לשון חכמים מרפא. דהנה נודע דבהנהגת הבית האשה עקרת הבית והבעל טפל לה דהיא מוזגת הכוס וכו' וכמפורש בכתובות ס"ז ע"ב מקרבא הנייתא. וא"כ בעניני הבית הבעל טפל לה משו"ה תני נוהגת עמו בדברים שהיא העיקרית. אכן במטה בזה אדרבה הבעל המשפיע והיא מקבלת והוא העיקר משו"ה ני נוהג עמה דבזה הוא העיקר וא"ש לפי דקדוק הלשון והש"ס פירש כ"א לפי הלשון שכתוב בו ודוק

ח') אכן לפ"ד ר"ת נראה לפרש הא דיבמות ס"ב ע"א שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ואינו מובן איך מוכח מזה ובפרט למ"ד יש אם למקרא וקרינן עם בחירוק, אכן עפ"י הנ"ל מבואר דכיון דכתיב עם החמור א"כ מבואר דהחמור עיקר והם טפלים לו ומבואר שעכ"פ אין מעלתם גדולה יותר מחמור וא"צ לפרושי בגמרא עם בפתח ורק עם כמו דקרינן ועכ"ז מוכח מזה שהמה דומים ואדרבה עדיף מהם וכדברי הר"ת הנ"ל וא"כ אף למ"ד יש אם למקרא מוכח שפיר. ואף אם נפרש בש"ס עם בפתח מ"מ הראי' הוא מזה שהמה טפלים לחמור וכנ"ל. דכן מוכח בקידושין כ"ו ע"א נקנים עם נכסים שיש להם אחריות ומביא ראי' מקרא ויתן להם כו' עם ערי מצורות ביהודא יעו"ש. ומוכח דהשני עיקר דהרי המטלטלין נקנים אגב קרקע והקרקע עיקר אף דקיימ"ל אפי' קרקע כ"ש מ"מ הקרקע עיקר הקנין והמטלטלים טפלים וקתני עם ומוכח כשיטת ר"ת ואקצר

סי' י"ח

המשך התשובה הנ"ל

א') בספרו הנ"ל במאמר למד אות ג' תמה הדר"ג על דברי היד שאול ביו"ד סי' שמ"א בשם גדול אחד שאמר לתרץ שיטת הרמב"ן דאבלות נוהגת בשעת אנינות קודם הקבורה וקשה עליו מדוד שמבואר בקרא דרחץ וסך קודם קבורת הילד. ותירץ עפ"ד התוס' במו"ק כ"א דדוד נהג אבילות קודם מיתת הילד וא"כ כיון שהילד מת ביום השביעי א"כ כלתה האבלות ביום שמת ולא הי' צריך להתאבל עוד דמעת שאמר לו הנביא במצות ה' שהילד ימות שוב לא רחץ וסך ונהג אבלות וכשמת ביום השביעי פסקה אבלות עכ"ד. והדר"ג תמה בצדק תמהון גדול האיך אפשר לומר שדוד לא נהג אבלות אח"כ והרי בש"ס מו"ק דף ט"ו ילפינן דאבל אסור בתה"מ מדכתיב וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אלי' מכלל דעד אז הי' אסור כמו שפירש"י ויבא אלי' אחר אבלות הרי מפורש דנהג אבלות אח"כ. ועל התוס' אין קושי' דלא כתבו רק שהתאבל מקודם אבל לא שנפטר מלהתאבל אח"כ אבל דברי הגדול הנ"ל תמוהים עכ"ק הד"ג. והנה מפני כבוד הגדול וכבוד היד שאול שקלסי' אמרתי לתרץ דבריו שלא יהי' מוקשים ממקרא מפורש. ונראה לכאורה דאדרבה משם ראי' לדברי הגדול הנ"ל. דהנה בגוף הקרא יש להפליא לכאורה, דהרי מצות תנחומי אבלים נוהגת רק באותם שאינו אבלים ולא מצינו בשום מקום שהאבלים ינחמו זא"ז ורק אחרים שאינם אבלים מנחמים להאבלים ולא אבלים לאבלים ואדרבה קיי"ל בכתובות דף ח' בברכת אבלים אין אבלים מן המנין והיינו משום דהמה צריכים לתנחומין אין מצטרפים ואם נאמר דאבלים ג"כ צריכים לנחם יצויר שהאבלים יהי' מן המנין לנחם ולברך לאבלים אחרים ובע"כ דזה דבר שאינו ובפרט אם שניהם אבלים על מת אחד. וזה דבר ברור. ונראה ראי' לזה ממס' שמחות פ"ו ה"א ועומד בשורה להתנחם אבל לא לנחם אחרים יעו"ש מבואר דאבל אינו מנחם אחרים. ואמנם במו"ק כ"א הובא ברייתא זו בלשון ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמין וכן בטויו"ד שצ"ג. אבל גם בזה הכונה משום דאין מדרך האבל לנחם אחרים ואינו מחויב במצוה זו כלל וזה ראי' גדולה למ"ש ומעתה יוקשה הרי בהך קרא כתיב וינחם דוד את בת שבע אף שהי' שניהם אבלים. ואמנם מצינו גבי יעקב ויקומו בניו ובנותיו לנחמו אף שיוסף הי' קרוב לכולם וכולם התאבלו עליו. אולם שם כתיב בקרא ויתאבל על בנו ימים רבים יותר משיעור אבלות ואז שפיר שייך בזה ניחום כי המה לא הי' כבר אבלים. ובפרט דבאמת המה ידעו האמת שלעבד נמכר יוסף ולא מת ולא הי' אבלים כלל ושייך לומר שהמה המנחמים. אולם בדוד שהי' שניהם אבלים בשוה ולפי פירוש הש"ס ויבא אלי' לאחר אבלות מיירי הך דוינחם בתוך ימי אבלות והאיך מצינו שהאבלים ינחמו זא"ז ונהי דהראי' מהך דאין אבלים מן המנין יש לדחות דמיירי רק באותן אבלים שלא נחמו אותם עדיין כמו בחתן שהדבר ברור שאם כבר ברכו עליו יכול להיות מן המנין אצל חתן אחר אף למ"ד אין חתן מן המנין כמו כן יש לומר באבלים. אבל הראי' ממ"ש היא גדולה ומלבד הראי' לא מצינו בשום מקום שהאבלים על מת אחד ינחמו זא"ז ואם שייך חיוב בזה מדוע לא ניחמה בת שבע את דוד ג"כ ורק דוד ניחם אותה. ולכן נראה דבאמת הרי דוד כבר נהג אבלות קודם מיתת הילד. ואולם הדבר ברור דרק הוא שבא אליו הנביא בדבר ה' לבשר לו ממיתת הילד הוא נהג אז אבלות תיכף אבל בת שבע לא נהגה אבלות אז דדוד לא הגיד לה דהוי בכלל מוציא דיבה כמו דקיי"ל ביו"ד סי' ת"ב מש"ס דמו"ק דף כ' גבי רבי חייא וא"כ בודאי לא הגיד לה מקודם וא"כ נהי שהוא נהג אבילות אבל היא לא נהגה אבלות עד שמת הילד וא"כ בעת מיתת הילד כבר דוד לא הי' אבל וכדברי הגדול הנ"ל והי' חייב במצות תנחומי אבלים. ואעפ"כ שפיר המתין ולא בא אלי' עד אחר אבלות משום אבלות דידה ושפיר מוכיח הש"ס מהך קרא דאבל אסור בתה"מ משום אבלות דידה ודברי הגדול הנ"ל נכונים ואדרבה קצת ראי' לדברי הגדול הנ"ל מהא דניחם אותה דוד וכנ"ל

ב') ודע שיש לומר עוד יותר בנ"ד דאף אם הי' דוד מגיד הדבר לבת שבע מה שאמר לו הנביא בשם ה' ג"כ לא היתה בת שבע מחויבת לנהוג אז אבלות ע"פ דברי דוד. דהנה בגוף דברי תוס' הנ"ל דדוד נהג אבלות לפני מיתת הילד ע"פ דיבורו של הנביא יש להעיר