גבעת הלבונה פה

משום דבזה עובר בכל כזית וכזית ובשחיטה יעבור רק פ"א. הרי דסובר דאזלינן בתר כמות האיסור ולא בתר האיכות ולדבריו גם בכאן מהראוי להציל מקודם המרובים בכמותם אף שהמועטים סכנתם גדולה באיכותן. ואחוי יותר בדדמי ש"ס דמנחות ס"ד ע"א באמדוהו לב' גרוגרות דאיבע"ל לרבא כעין זה ופשיט הש"ס דשלש מייתינן משום דאע"ג דמרבה באוכל קא ממעט קצירה יעו"ש. והמבין יראה דהתם איבע"ל להש"ס כעין ספק הנ"ל קאמר דעדיף יותר לחלל שבת ברוב אוכל מלהרבות בקצירה דזה רוב כמותי ומבואר מהש"ס דרוב כמותי חשיב יותר מרוב איכותי. וא"כ ממילא גם בנ"ד צריך להקדים הצלת הרוב להצלת המועטים אף שהמועטים בסכנה יותר גדולה משום דרוב הכמותי מכריע כן נראה בזה לפום ריהטא ועוד לא הבאתי הדברים בכור הבחינה ולחפוש בחפש מחופש בש"ס ופוסקים אם אין סתירה לזה ואולם בזכרוני איני זוכר סוגי' המנגדת לזה ויבא מי שלבו שלם וידון בדבר ומי אנכי לדון בדבר חמור כזה הנוגע להצלת נפשות ואולם הנני רק כמעורר ראשי פרקים בזה

ובהנחה זו יונח לנו מה שהעיר בצדק הדר"ג בספרו שם בהא דתענית כ"ז ע"ב דאנשי המעמד מתענין בב' על יורדי הים ובג' על הולכי מדבר ובד' על חולה ובה' על האסורים כמו"ש מהרש"א בח"א שם. ותמה הדר"ג מדוע לא עשו כסדר שנחשבו בקרא מתחלה על הולכי מדבר ואח"כ על האסורים ואח"כ על החולים ובאחרונה על יורדי הים כמבואר בקרא סדר הזה ומדוע המה עשו בהיפוך וההערה נכונה. אכן בדרכנו הנ"ל נכון הדבר דהנה הדבר ברור דכמו דלענין הצלה גופנית יש קדימה להמרובים אף שהסכנה קטנה מזו של המועטים כמו כן בהצלה רוחניות היינו להתפלל ולהתענות ג"כ מהראוי להקדים על המרובים דמה לי הצלה בגופו או בנפשו שמענה בצום נפשו. וא"כ להמבואר בתוס' ברכות הנ"ל דהש"ס בברכות חשב להני ד' שצריכים להודות לפי סדר המצויין בתחלה המצוי יותר וכן כסדר. וא"כ כיון שיורדי הים מצויין ביותר והמה המרובים צריך להקדים התענית עליהם ואח"כ על הולכי מדבר שמצויים יותר מחולים ואח"כ על החולים המצויים יותר מיושבי אסורים ושפיר התענו כפי שורת ההלכה על המוקדם קודם. ומיושב הערת הדר"ג שליט"א. והן עתה דעת לנבון ניקל דבכונה גדולה שינה התנא הני ארבעה שצריכים להודות בסדר הזה כדי ללמדנו הסדר המצויין ביותר דנ"מ לענין דינא וגם לבאר הטעם של אנשי מעמד שהתענו בסדר הזה משום דכך הוא הסדר באמת לענין הצלה ותפלה והבן הדבר

ג) וכעין זה יש לחקור בהא שהעליתי דבמקום שסכנת אחד גדולה משל השני יש דין קדימה לזה שסכנתו גדולה יותר. ועלה בלבי להסתפק הנה בב"מ דף ל"ג מבואר במשנה אבידתו קודמת וכן אבידת אביו ואבידת רבו. ונראה לענ"ד לחדש דה"ה בהצלה ממיתה ג"כ הדין כן דהרי בסנהדרין ע"ג ילפינן מקרא דוהשיבות לו אבידת גופו וא"כ כמו דילפינן מקרא דאפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם לשל כל אדם וכל הקרוב קרוב קודם כמו כן באבידת הגוף. וראי' לזה מש"ס ב"מ שם דמבואר ג"כ לענין פדיון שבוים רבו קודם ויעו"ש בתויו"ט במשנה ב"מ שם דזה הצלת נפשות מבואר דגם באבידת הגוף קרוב קרוב קודם יעו"ש וז"ב. ולכאורה יש להקשות עפ"ז בהא דב"מ דף ס"ב דצריך ר"ע קרא דוחי אחיך עמך חייך קודמין, והרי כל עיקר המצוה דהצלה נלמד מאבידת ממון ובשם הרי יש יתורא דשלך קודם לשל כל אדם ולמ"ל קרא דעמך בהצלת הגוף. ואולם יש לומר דצריך קרא דהו"א דנהי דאין חיובא אבל עכ"פ כמו דבממון מבואר בש"ס ב"מ שם כל המקיים בעצמו כך סופו בא לידי כך כמו כן בהצלת הגוף ג"כ כן הוא דמהראוי להציל חברו קודם אף דמותר לו להציל עצמו מקודם ולזה קמ"ל הקרא דעמך דאדרבה אסור בכך וחייך קודמין ומחויב להציל עצמו מקודם, ומיושב הקושי' הנ"ל. ועכ"פ הדבר ברור כיון דיש קרא דחייך קודמין שוב אמרינן גם בזה כמו דאמרינן שם בממון אבידת רבו ואבידת אביו ויש לאחד דין קדומה ככל המפורש במשנה שם וז"ב לענ"ד אם שלא ראיתי מי שיבאר הדבר ונראה ראי' לזה מהוריות י"ג ע"א כי תניא ההוא להחיותו יעו"ש ברש"י מבואר דגם לענין החיותו תלוי במי שיש צורך יותר. ומעתה בהיות כן יש לחקור האיך הדין אם הסכנה שעומד בה האב או הרב קטנה מסכנה שעומד בה האחר שאינו לא אב ולא רב למי מאלה משפט הקדומה. ואמנם בממון הדבר ברור דאף אם אבידת האחר גדולה יותר מאבידת האב וכמו כן אם אבידת האחר קשה ביותר להמצא מאבידת האב או הרב עכ"ז מצוה להקדים לאבידת האב. ואולם אם הדבר נוגע להצלת נפשות מסופקני טובא ולא מצאתי כעת גילוי לדין זה

ד') והנה לכאורה מהא דב"מ ס"ב הנ"ל ראי' גדולה לשיטת הירושלמי בב"י חו"מ סי' תכ"ו דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה בכדי להציל חברו מודאי סכנה. דהרי חזינן דבן פטורא סובר דמוטב שישתו שניהם וימותו ואולם ר"ע לימד חייך קודמין. ומעתה הרי בשם אין שום הצלה להשני ורק אולי חיי שעה ואעפ"כ סובר בן פטורא דצריך להכניס עצמו בודאי סכנה להציל חבירו לחיי שעה ור"ע סובר חייך קודמין. ועכ"פ אף לר"ע רק בכה"ג דימותו שניהם בודאי שפיר חייך קודמין ואסור להמית עצמו בשביל חיי שעה של חבירו. אבל אם יש אופן להציל חבירו ויכניס עצמו בספק סכנה בודאי צריך להציל דאל"כ למ"ל קרא דעמך. ובפרט לפמ"ש המנ"ח במצוה רל"ז להקשות על הירושלמי דחיוב הצלה הוא רק לאו בעלמא ואינו עומד בפני פיקו"נ ואסור להכניס עצמו בספק סכנה. א"כ קושי' זו קשה ג"כ בסוגי' דב"מ הנ"ל ולמ"ל קרא דעמך. ובע"כ דמכאן ראי' להירושלמי דצריך להציל בה"ג והו"א דאף בגוונא דר"ע צריך וקמ"ל קרא דעמך. ויוקשה מכאן על הרדב"ז שהביאו הפרמ"ג באו"ח סי' שכ"ח במ"ז סק"ז דחולק על הירושלמי וכ"כ הסמ"ע בחו"מ סי' תכ"ו שם דהפוסקים השמיטו הירושלמי משום דאין הלכה כירושלמי בזה וגם המנ"ח שם חולק ע"ז וקשה עליהם מסוגי' זו ואולי יש לומר בדעתם דאדרבה כיון דדרשינן חייך קודמין א"כ כמו דדרשינן בב"מ ז' ובבכורות נ"ח עשירי ודאי ולא עשירי ספק דקרא מיירי בכ"מ רק מודאי וא"כ אמרינן חייך ודאי קודמין והיינו דמקודם צריך להיות חייך ודאי ואם תכניס עצמך בספק סכנה שוב ל"ה חייך ודאין. וא"כ כ"ז רק בתר דדרשינן הך קרא דר"ע שפיר אפשר לומר כרדב"ז וסייעתו. אבל בלא הך קרא שפיר הייתי אומר כירושלמי ולזה צריך קרא דעמך. ולפלא שהפוסקים השמיטו לגמרי הך דינא דר"ע ואמנם הרי"ף ורא"ש הביאו בב"מ שם ואולם הרמב"ם וטוש"ע השמיטוהו וצ"ע

ה') וקצת נראה ראי' להירושלמי מהא דכתב רש"י בפרשת וישלח בקרא דאחד עשר ילדיו דמשו"ה נענש יעקב משום שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב יעו"ש. והרי שם הי' הדבר סכנה להיפוך שמא אדרבה בגודל רשעו של עשו יהפוך לבבה לרע והדבר הי' סכנה גדולה ואעפ"כ הי' יעקב מחויב להכניס בתו בסכנה בכדי להציל את עשו אף שההצלה אינה ודאית ואדרבה, ומוכח כיון דסכנת עשו הי' בודאי והיא הי' בספק סכנה מחויבת להכניס בספק סכנה שמא יציל את חבירו מסכנה ודאית ומוכח כירושלמי. אולם מלבד דאין למידין הלכה מאגדה אין ראי' ג"כ מזה לענין סכנת נפשות וכמובן ואקצר

ו') ובעומדי בהך דב"מ ס"ב הנ"ל דדריש ר"ע חייך קודמין קשה לי על התו"י ביומא דפ"ה שהביאו בשם ר"ת דכללא כייל דד"א קדמה לתורה דמבואר במשנה אבות יפה ת"ת עם ד"א ומוכח דד"א עיקר יעו"ש