גבעת הלבונה עט

שתירצו דתנא דמתני' לית לי' כר"א עדיין קשה כמו שהקשו בגיטין כ"ב ע"ב דהרי לתנא דמתני' בגיטין שם בע"מ גם רבנן מודי דהוה גט ויצויר בה"ג ונצטרך לומר כתירוץ התוס' בגיטין ויבמות שם דלא דמיא לאחות אשה ויעו"ש שכתבו דזה שייך רק למאן דיליף מאחות אשה. ומעתה זה הכונה לבתר דיליף כולהו מאחות אשה סיים מכאן אמרו חכמים ט"ו נשים פוטרות והיינו דמיושב בזה מדוע לא חשיב ט"ז גם אשת איש וכקושית התוס' משום דלא דמי לאחות אשה וכתירוצם ודברי התוס' מבוארים בברייתא. ועוד י"ל עפמ"ש תוס' בגיטין שם בשם הירושלמי להקשות דליתני ט"ז אליבא דר"א בקידשה חוץ מפלוני ויש להקשות עוד יותר לשיטת ר' אבא בגיטין דבקידושין גם רבנן מודים ודעת הר"א אב"ד הובא ברשב"א וריטב"א שם דכן הלכה וא"כ בודאי דקשה. ונצטרך לומר כתירוצם בשם הירושלמי דאינו דומה להני ט"ו עריות דבידו הי' להתיר יעו"ש בתוס'. והנה כ"ז שייך אם הלימוד מקרא דעלי' בעינין שיהי' שוה להני ט"ו עריות. אכן אם הלימוד מולקחה דאי בעי האי נסיב א"כ גם בזה שייך לימוד הזה וא"כ שפיר אמר מכאן אמרו חכמים ט"ו עריות ולא קשה קושית הירושלמי וכנ"ל. ומעתה עכ"פ מוכח מהמשנה דהלימוד הוא מאחות אשה וא"כ שפיר פריך הש"ס מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן ומיושב קושיתך הנ"ל

ה') ובדרך הפלפול נראה בישוב קושיתך הנ"ל דשפיר פריך הש"ס דגם לרבי דיליף מולקחה עיקר הלימוד הוא מאחות אשה. דהנה כבר הקשו תוס' בדף ח' שם דלרבי דיליף מולקחה א"כ חייבי עשה נמי ניפטר דל"ש אי בעי האי נסיב ותירצו דולקחה משמע תפיסת קידושין וא"כ חייבי עשה דתפסי בה קידושין לא נתמעט מולקחה ורק חייבי כריתות דאין קידושין תופסין נתמעטו מולקחה דל"ש אי בעי האי נסיב יעו"ש. ומעתה לפ"ז הנה בקידושין דף ס"ז ילפינן דח"כ אין קידושין תופסין בהם מאחות אשה יעו"ש. וא"כ כיון דעיקר הלימוד מולקחה הוא רק לבתר דידעינן דט"ו עריות אין קידושין תופסין בהם וזה נלמד מאחות אשה וא"כ שפיר קאמר הש"ס מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן דגם לרבי נלמד מולקחה רק אחות אשה והני כולהו מאחות אשה ילפינן ודוק בזה. ועוד הרבה תירוצים יש לומר בדרך פלפול רחב אולם רצוני להרגיל אותך בדרך העיון האמיתי ולא בפלפולים רחבים

ו') והנה בגוף הלימוד דולקחה הקשו תוס' ביבמות שם דלמא אתי קרא למימר שייבם הצרה ולא הערוה יעו"ש. ונראה ליישב דהנה גוף הלימוד דולקחה דבעי שיוכל לנסוב האי או האי אינו מובן. ונראה לבאר דהנה ראיתי לאחי מו"ר הגאון באהל יהושע סי' נ"ו בהערה לאות י"א כתב לחדש דאע"ג דבאלמנה לכה"ג איכא לאו דלא יקח ולאו דלא יחלל מ"מ ביבמה ליכא לאו דלא יקח משום שאשה הקנו לו משמים יעו"ש. וכבר קדם לו בזה אבינו מו"ר הגאון מו"ה יוסף ז"ל בחידושיו שהקשה בהא דפריך הש"ס ביבמות ד"כ באלמנה לכה"ג דניתי עשה וידחה ל"ת והרי לשיטת הסוברים דאין עשה דוחה ב' לאוין א"כ באלמנה איכא ב' לאוין לא יקח ולא יחלל ומה הקשה הש"ס וכתב לתרץ דביבום ל"ש הלאו דלא יקח דאשה הקנו לו משמים עכ"ד. אמנם באמת דבריהם תמוהים דהרי בפירוש כתיב בקרא ביבום ולקחה לו לאשה הרי דגם ביבום שייך קיחה וא"כ ממילא שייך ג"כ לא יקח. ואולם מדוע באמת שייך קיחה ביבמה נראה לפמ"ש התו"י ביבמות י"ט ע"א דבב' יבמות ל"ש זיקה ככניסה לר"ש כיון דיכול ליקח איזה שירצה יעו"ש. וא"כ מובן דברי הש"ס לימא קרא ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא ב' ליקוחין כו'. והיינו דבאמת גם ביש ב' יבמין ג"כ ל"ש זיקה כמבואר ביבמות י"ט שם וא"כ אי יש ב' יבמין שייך ג"כ קיחה. ואולם זה רק אם הי' כתיב בקרא ולקח אז הי' משמע דהיבם גרם זה שנקרא לקיחה. ולזה כתיב ולקחה דמשמע שהיא גרמה והיינו שיש ב' יבמות ואי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב ול"ש אשה הקנו לו משמים ונקרא קיחה. וכ"ז אי שניהם מותרות אבל אם אחת אסורה ומוכרח ליקח אחת ל"ש בזה קיחה דאשה הקנו לו ושפיר קאמר הש"ס ומיושב קושית התוס' דאדרבה אם הצרה מותרת ולא הערוה א"כ לא שייך בזה ולקחה ודוק בזה [ומצאתי במקנה קידושין ס"ו העיר בקושית אאמו"ר הרב ז"ל דאין עשה דוחה ב' לאוין יעו"ש מ"ש בזה]

ז') וע"ד התוס' ביבמות י"א ע"ב בד"ה מאי נסתרה שהקשו מדוע לוקה בסוטה ספק כיון דלא כתיב לאו ותירצו דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי יעו"ש. והעירות בצדק דדבריהם אינם מובנים דהרי מ"מ ליכא לאו בספק ומדוע לוקה. וגם הרי בסוטה כ"ח כתבו בהיפוך דליכא רק עשה בסוטה ספק וכמו שהעירו המגיהים בגליון ש"ס ביבמות שם. באמת דברי התוס' תמוהים ואין מובנים כיון שליכא לאו מדוע לוקה. ונראה לבאר דבריהם. דהנה כבר העיר מר אחי הגאון באהל יהושע בסי' נ"ח. אות ד' דמהראוי בכל חייבי מלקות בספק הואיל ואין לו כפרה עד שילקה א"כ ראוי שיתחייב לצי"ש מלקות בכדי שיהי' לו כפרה ובשלומא בקרבנות א"א להביא מספק וכן חייבי מיתה א"א לאבד נפש מישראל בספק אבל חייבי מלקות ראוי שיתחייב גם בספק לצי"ש כדי שיתכפר יעו"ש וההערה עצומה. אכן לענ"ד נראה בישוב הקושי' עפמ"ש רבינו יונה בריש ברכות דעונש עבירת ספק חמור מעונש עבירה ודאי והביא ראי' דחטאת בת דנקא ואשם תלוי בת ב' סלעים: יעו"ש וא"כ משו"ה לא נפטר בעבירת ספק בחיוב מלקות דעונשו יותר גדול וכדברי תר"י. והנה הטעם כתבו תר"י שם דבעבירה ודאי חוזר בתשובה שלמה אבל בספק הוא עושה סברות ואומר שהי' היתר ומשו"ה אינו חוזר בתשובה כראוי ולזה עונשו גדול יותר יעו"ש. ומעתה כ"ז בכל איסורי תורה אמנם בסוטה דכתבו תוס' בסוטה כ"ח שם דהכתוב עושה ספק כודאי דהיינו אפי' אם טהורה היא נענש בבי"ד של מעלה וא"כ ל"ש בזה לומר דעושה סברות ואומר שהיתר הי' דהרי אף אם טהורה היא גילה קרא שנענש ובזה חמור מכל האיסורים שבתורה כמ"ש תוס' שם. וא"כ כיון דל"ש סברא זו א"כ אין העונש חמור מעונש עבירה ודאי ושפיר, חייב לצי"ש להלקות גם מספק וכדברי אחי מו"ר הנ"ל וא"כ שפיר כתבו תוס' דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי דהכוונה דגם אם טהורה הוא עובר וכדברי תוס' סוטה הנ"ל וא"כ משו"ה לוקה לצי"ש ומבוארים דבריהם בטוב טעם עיין בזה

ח') ובעומדי בסוגי' דיבמות י"א שם עמדתי ע"ד רש"י ז"ל שפירש הא דמן הנשואין אסורה משנשאת לאחר ומת או גירשה והא דמן האירוסין פירש שנתארסה לאחר ומת. ודבריו צ"ב מדוע גבי מן הנשואין פירש מת או גירשה ומאירוסין פירש רק מת וידוע שכל דבריו המה בדקדוק גדול. אכן תלי"ת עמדתי על כוונתו דלשיטתו אזיל דסובר ביבמות כ"ו דגם בנתגרשה ב"פ אסורה משום קטלנית כמו בנתאלמנה יעו"ש. וא"כ שפיר דיקדק רש"י גבי מן הנשואין דמבואר בש"ס אסורה לחזור שפיר פירש בין ע"י מיתה בין ע"י גירושין כיון דבלא"ה אסורה. אכן מן האירוסין דקאמר מותרת לא הי' יכול לפרש ומת או גירשה דאם גירשה הוה כבר נתגרשה ב' פעמים ואסורה משום קטלנית ונהי דאיסור מחז"ג ליכא מ"מ אסורה משום קטלנית ולזה פירש רק ומת. ויהי' יוצא מכאן דגם לגבי הבעל שגירשה נחשבת קטלנית ואם נתגרשה ב"פ אסור גם הבעל השני להחזירה דהוית קטלנית לשיטת רש"י וזה דבר חדש ומבוארים דברי רש"י ז"ל בטוב בעזה"י ודוק

ומאפס יותר הנני מורך ש"ב אוהבך הדו"ש ושמח בתורתך

נפתלי הירץ באמבאך