גבעת הלבונה סט

ג) אמנם בגוף הדין נראה לענ"ד דצדקו דברי אחי הרב נ"י דאין לפסול בנ"ד משום ח"ת. דהנה יש להסתפק בהך דינא דח"ת כיון שזה ברור דאם הי' מתחלה דיו על המקום שרוצה לכתוב והדיו מילא שטח גדול מהקלף באופן שבמקום הדיו הי' יכולין לכתוב כמה אותיות והוא מחק או גרר הדיו וכתב אח"כ על המחק או על הגרר אין שום סברא לפסול משום ח"ת ולומר כיון דאם לא הי' מוחק או גורר הדיו לא הי' ניכרים האותיות ורק ע"י שמחק או גרר הדיו נשאר מקום פנוי לכתוב עליו. דז"א דבה"ג ל"ה ח"ת כיון שכעת נעשה הכתב ע"י הכתיבה שכתב הוה חק יריכות ורק אם אחר שכתב האותיות הוצרך לעשות בתוכו דבר מה שיהי' ניכר צורת האות זה הוה ח"ת אבל אם קודם הכתיבה עשה דבר מה בתוכות שפיר מועיל הכתב וזה לא יסתפק בו שום אדם. ומעתה יש להסתפק האיך הדין אם נעשה הדבר בב"א ע"י מעשה בתוכו ויריכו אי הוה ח"ת או חק יריכות אי אמרינן כיון דעכ"פ עשה כעת ג"כ בגוף האות כשר או נאמר דכיון שעשה גם בסביבות האות הוה חק יריכות וח"ת ופסול והספק מושכל

והנה לכאורה הי' נראה לומר דהדבר תלוי במה שראיתי להגאון רש"ש ז"ל בהגהותיו ביומא ל"ח הקשה בהא דבן קמצר שלא רצה ללמד על מעשה הכתב והרי לשיטת הסוברים דגם בס"ת אותיות השם בעינן כתיבה כסדרן וא"כ האיך כשר לכתוב באופן הזה והרי קיי"ל כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו אלמא דכל דבר שאינו מועיל אם הוא נעשה באחרונה אף בנעשה בב"א אינו מועיל דהוה כאילו כ"א נחשב אחרון וא"כ ה"נ נחשב כאילו אותיות הראשונים נכתבו באחרונה והוה שלכ"ס ופסול עכ"ק. והגם דבגוף קושייתו כתבתי בתשובה דבמחכתה"ג אין זה ענין להא דכל שאינו בזאח"ז דזה שייך רק שם בהא דקידושין נ"א במקדש אשה ובתה דהתורה אמרה אם קידש אחת ראשונה שוב קידושי שני' אינם חלים וא"כ מה מהני אם קידש בב"א ובשלמא אם הי' הדין דבקידש ראשונה הבת ואח"כ האם מקודשת ורק בקידש האם ואח"כ הבת אינה מקודשת וע"ז הי' אמרינן דאם קידש בב"א ג"כ אינה מקודשות משום דאינם בזאח"ז שפיר הי' נשמע משם דכל דבר דבעי כסדרן ולא בהיפוך אף אם נעשה בב"א אינו מועיל משום דכ"א נחשב אחרון כדברי הרש"ש. אבל הרי שם בין אם קידש ראשונה האם ובין אם קידש ראשונה הבת אין הקידושין חלים על השני' א"כ הרי דהתורה אמרה דבשום אופן אין הקידושין חלים על אשה ובתה וא"כ מה מהני שקידש בב"א הרי התורה אמרה שאשה ובתה אין קידושין חלים בהם וא"כ גם בב"א אינם מקודשות. וכן בתודה אם מקדיש יותר מארבעים חלות כיון דבזאח"ז אין הקדושה חל א"כ גם בב"א אין הקדושה חלה עליהם משא"כ בנ"ד אם כותב כסדרן שפיר חלה קדושה על כל האותיות ורק אם כותב המאוחרות קודם למוקדמות אין הקדושה נתפסת בהן וא"כ שפיר נוכל לומר דאם כותב בב"א שפיר חל הקדושה דעיקר קפידת התורה אינה שיכתוב דוקא המוקדמות קודם רק שלא יכתוב המאוחרות קודם המוקדמות וכמ"ש החת"ס בתשובה חיו"ד סי' רפ"ב בישוב קושית הטו"ז יעו"ש. וא"כ כיון שנכתב כסדרן א"כ עכ"פ לא נכתבו המאוחרות קודם המוקדמות ושפיר קדוש והוה כסדרן ומיושב קושית הרש"ש ותמה אני על הרש"ש בזה עכ"ד בתשובה שם. ועכ"פ יוצא לנו מזה דיש להסתפק בכל מקום שאם נעשה אחד קודם להשני לא מועיל ורק בסדר הנצרך האיך הדין אם נעשה בב"א אם נאמר דעכ"פ קפידת התורה הוא רק שהשני לא יהי' נעשה קודם להראשון ובב"א שפיר מועיל או דאדרבה רצון נותן התורה הי' שהראשון יהי' נעשה קודם להשני ובב"א נהי [דאין השני מוקדם להראשון עכ"פ גם הראשון אינו מוקדם ופסול וזה יש להסתפק בהרבה מקצועות בתורה. [וכעת ראיתי דקושית הרש"ש בל"ז לק"מ ונעלמו מאתו במחכתה"ג דברי התוס' בזבחים דף ל' ע"א דרק במקום ששניהם סותרים אמרינן כל שאינו אבל אם יכולים לחול שניהם שפיר חל בב"א יעו"ש. וא"כ מכ"ש בנ"ד שפיר חל בב"א וז"ב)

ד) והנה הרבה יש להאריך בספק הזה ואין כאן מקומו כי לענ"ד אף אם נאמר דבמקום דצריך לעשות הדבר עפ"י סדר אין מועיל בב"א מ"מ בנ"ד כשר בה"ג דבשלמא במקום דחובה לעשות שניהם וצריך לעשותם כסדרן שפיר יש לומר דבב"א אינו מועיל. אבל בנ"ד באמת א"צ לחקוק תוכות א"כ אף דאם הקדים היריכות להתוכות ל"מ ובמקום שצריך ג"כ לחקיקת היריכות צריך מקודם היריכות ואח"כ התוכות אם אירע שכותב במקום שיש טשטוש דיו וכנ"ל מ"מ אם עושה בב"א שפיר יש לומר דמהני. ואולם יש סברא ג"כ לומר בהיפוך דבשלמא אם מחק מקודם הדיו ואח"כ כתב עליו שפיר הוה רק חק יריכות ובב"א דהוה ג"כ תוכות יש לומר דפסול וא"כ אין הדבר תלוי בספק הנ"ל באות הקדום ולכן לא אאריך כעת בזה שאינו מעניני. ואולם בנ"ד א"צ לכל זה ויש סברא להכשיר בל"ז דהמעיין בדברי רש"י ז"ל בגיטין ד"כ שם בד"ה הא דחק תוכות שכתב לפי שלא צייר האותיות אלא חקק סביבותיהם והעץ נשאר כמו שהי' בדפוס האותיות מאלי' ובד"ה מיחרץ חריץ כתב ולאו ממילא הן אלא ע"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם והרי כתבה בידים יעו"ש. מבואר מדבריו להמעיין דעיקר פסולא דח"ת הוא משום שלא נעשה מעשה בגוף האות רק סביבותיו ואין הפסול משום שעושה בתוכו רק משום שאינו עושה בגוף האות רק האות נעשה מאליו יעו"ש. וא"כ אם האותיות נעשים ע"י שעשה מעשה כתיבה בתוכו וגם ביריכו שפיר כשר כיון דעכ"פ לא נעשה האות מאליו מה איכפת לנו בזה שעשה גם בתוכו עיקר הלימוד והפסול משום דכתיב וכתב ובעינן שיעשה מעשה בגוף האות ומשו"ה פסול ח"ת אכל אם עושה מעשה בגוף האות ג"כ אינו פוסל מה שעושה ג"כ מתוכו ורק אם גמר כתיבת האות נעשית ע"י ח"ת א"כ קודם שחקק תוכו ל"ה אות ורק ע"י ח"ת נגמר בזה לא מיקרי וכתב אבל אם נעשה הדבר בב"א והאות נגמר ביריכות ותוכות ביחד ולא נעשה האות ממילא הדבר ברור דכשר. וכן משמע מלשון סה"ת שהביא המג"א בס"ק כ"ו בסי' ל"ב שכתב כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא גורר הסתימה הוה ח"ת יעו"ש. מוכח ג"כ דעיקר הפסול כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות וא"כ אם עושה ג"כ מעשה בגוף האות שפיר כשר. ונראה ג"כ ראי' לזה מהא דכתבו הב"י וד"מ באו"ח סי' ל"ב בשם האו"ח והא"ז והב"ש דאם עושה שין של תפילין בדפוס כשר והמג"א בס"ק נ"ז שם הביא ראי' מגיטין דכשדוחק בצד השני נקרא חק יריכות אולם כתב דבעור שהוא רך נדחה גם סביביו והוה ח"ת יעו"ש. ולענ"ד נראה בדעת הקדמונים הנ"ל דבאמת גם המה ס"ל דבעור נדחה גם סביביו כאשר החוש יעיד ע"ז. ומ"מ סוברים כיון דעכ"פ נעשה מעשה גם ביריכות א"כ נעשה מעשה בגופו, אף שנעשה ג"כ סביביו כשר וכמ"ש ומיושב קושית המג"א. ומעתה כיון שהעידו הב"ש והא"ז דכן עמא דבר וכ"כ המג"א וכן נהגו לעשות השינין בדפוס וא"כ מוכח כדברינו דאם עושה ג"כ מעשה בגוף האות שפיר אינו פסול משום ת"ת וזה דבר חדש בהאי ענינא לענ"ד

ד) ומעתה בענין שאלתינו הנה כבר הבאתי דברי מהר"ם בסג"ר דאם נפלה טפת דיו על הכתב ולא נתפשט לחלל רק ממש על הכתב אם הכתב הי' כבר יבש יכול לגרר הדיו והגט כשר ופירש כן בדעת הלבוש ובזה לא חלקו האחרונים עליו, עכ"פ מבואר חזה דאף שקודם