גבעת הלבונה סג

דיש בזה מחלוקת וא"כ שפיר יש לומר דהברייתא דאין מורידין סוברת ג"כ דא"צ שירטוט ואעפ"כ לא תיקשי על רב ורמב"ח דרב תנא הוא ופליג והש"ס הביא רק הברייתא לראיה שפליגי בזה אע"ג דהוא מהלל"מ לדברי רמב"ח וכיון שכן שוב לא קשה לא על רב ורמב"ח ולא על הברייתא ומבו' דברי הש"ס הנ"ל. ועכ"פ מבואר דבאמת גם רמב"ח סובר כרב ואינו מחולק עם רב. ואעפ"כ דברינו באות ג' בישוב קושית הגרע"א נכונים גם לפ"ז דעכ"פ מוכח מדברי רב דאף בדיעבד אין עצה מדקאמר סתם פסול ושפיר הקשה הש"ס וכדברינו שם וזהו אשר רצינו לבאר בזה

ו') ובעומדי בהך דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ראיתי להגאון ביד שאול בח"ב בסי' ר"צ שם פלפל בדברי הטו"ז באו"ח סי' קנ"ד שהעלה דאם שוב אינו ראוי לקדושה החמורה מותר להורידו לקדושה קלה והביא ראי' ממטפחת ס"ת דעושין תכריכים למת. והביא בשם אביו הגאון מוהרא"ל שתמה עליו דהרי שם באמת גונזם ומה לי בין גניזה שעושין תכריכין למת או גניזה בקבר ת"ח ומה ראיה מזה לענין הורדה עכ"ק. וכ' הוא ז"ל לתרץ וז"ל וכונת הטו"ז נלענ"ד דהנה כל שאין מורידין וצריך לגנוז אסור ליהנות בו כמו בגדי כה"ג דצריך גניזה וא"כ שוב הי' אסור לעשות ממנו תכריכין למת דממילא נהנה מזה ולכך הביא הטו"ז ראי' מזה דכל שאינו ראוי לאותה קדושה מוטב שישתמש בה לקדושה קלה ולכך מותר לעשות ממנה תכריכין דאל"כ הי' אסור דזה גופא הנאה מיקרי שהי' צריך לקנות תכריכין אחרים עכ"ד. ולענ"ד דבריו תמוהים במחכתה"ג דאנה מצא דדברים. שבקדושה אסורים בהנאה. ומ"ש דכיון דצריך גניזה אסור ליהנות בו כמו בגדי כה"ג דצריך גניזה. בזה קירב רחוקים בזרוע דבגדי כה"ג המה הקדש ומועלים בהם כביומא ד"ס ושפיר אסורים בהנאה. אבל דברים שבקדושה כמו מטפחת ואפילו ס"ת עצמה לא מצינו בשום מקום שיהי' אסורים בהנאה ורק בנר חנוכה מצינו שאסור להשתמש חמש לאורה וביארו המפורשים הטעם בזה הואיל וכל עיקר הנרות דוגמת המנורה ומנורה היתה אסורה בהנאה. ורש"י בשבת שם כתב בכדי שיהיה היכר שהוא נר חנוכה יעו"ש בשבת כ"א. והר"ן כתב דצריך שיהי' כמו מנורה. אבל לא אישתמיט שום אחד מקדמוני לומר דאסור מטעם איסור הנאה אף דנר חנוכה יש בו קדושה כמ"ש המג"א באו"ח קנ"ב סק"כ בשם רבינו ירוחם יעוש, ועוד דהרי כתבו התוס' בשבת כ"א דהא דאשה בוררת חטים לאור בית השואבה היא רק שהיתה יכולה לברור ובנר חנוכה יש מ"ד בש"ס דמותר להשתמש לאורה וע"כ דקדושה אין בה איסור הנאה. ותדע דהרי מוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה ואם הי' אסור בהנאה הי' אסור אף בה"ג. ועוד דאם הי' אסור בהנאה הי' אסור לעשות מדמי' אף מצוה אחרת דקדושה יותר דסוף סוף הוא נהנה והרי מבואר במשנה במגלה מטפחת קונין בדמיה ס"ת. ובע"כ דאין זה ענין לבגדי כהונה ומה שצריכה גניזה הוא רק בכדי שלא ינהגו בה מנהג בזיון להיות נשלכות כדומן בין האשפתות אבל אין שום סברא לאוסרם בהנאה

ועוד יותר אף אם לו יהיבנא לי' מה שרצה לאוסרם בהנאה מ"א א"א לומר דאסור לעשות ממנה תכריכין דזה הוה הנאה דהי' צריך לקנות אחרים. דהרי קיי"ל בכל מקום מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ הנאת המצוה ל"ה הנאה ועד כאן לא פלפל זקיני הגאון בשער אפרים בתשובה לענין שמן האסור משום בב"ח אי מותר לנר חנוכה משום דיש לומר דבמצוה דרבנן ליהנות נתנו. אבל זה לא חשיב הנאה מה דמשתרשי לי' וא"צ לקנות שמן אחר. וכל האחרונים שפלפלו בהך דינא דשער אפרים לא כתבו לאסור מטעם זה ובע"כ כיון דעיקר הדבר לצורך מצוה ומצות לל"נ אין זה נחשב הנאה. וא"כ גם בנ"ד אין זה הנאה. והאמנם דבש"ס נדרים שם דף ל"ו ע"ב מבואר דבמקום שנוטלים שכר על המקרא אסור ללמדו משום דמהנה לי' בשכר שהי' צריך ליתן. זה רק בשם דמודר ממנו הנאה והוא מהנהו ל"ש בזה מלל"נ דסוף סוף הוא נהנה ממנו אבל בכה"ג כנידון שאלת השער אפרים ונדון הטו"ז הנ"ל בזה שפיר כיון דגוף הדבר היא שלו וקיום המצוה ל"ח הנאה משום דמלל"נ א"כ מה שהי' צריך לקנות אחר זה לא חשיב הנאה אכן בזה הרבה לדבר אי זה הוה הנאה ויבואר במק"א בראיות דבאמת זה הוה הנאה ואולם בנ"ד ליכא איסור הנאה כלל. ובגוף הקושי' על הטו"ז נראה לענ"ד דכונת הטו"ז דנהי דזהו באמת גניזה. מ"מ הרי מה דאסור בכ"מ להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה הוא משום דזה ביזוי להקדושה שמורידין אותו מקדושתו ומעלין בקודש ולא מורידין וא"כ אם נאמר דאף אם כבר אינו ראוי עוד לקדושה החמורה מ"מ אסור להורידו לעשות ממנו קדושה קלה בע"כ דגם זה נחשב בזיון להקדושה החמורה ומוטב שיגנזו אותה ממה שיעשו בה קדושה קלה מהקדושה הראשונה. א"כ מדוע מותר לעשות מקדושת מטפחת תכריכים למת נהי דזה גניזה אבל מ"מ הרי עושין בו קדושה קלה וזהו הורדה ומטעם זה מוטב יותר לקוברו כך מלעשות בו תכריכים אף שג"כ נגנז בזה. מ"מ זהו הורדה מקדושתו ורק אם נגנז בעצמו שלא בדרך תכריכים אין זה בזיון והורדה ובע"כ דכיון שאינו ראוי לקדושה הראשונה שוב אדרבא מוטב יותר לעשות ממנו קדושה קלה מלגונזו בלא שום מצוה וצדקו דברי הטו"ז ובחנם תמה עליו הגאון מוהרא"ל ז"ל. ועוד נראה בדעת הטו"ז דסובר דהרי באמת מבואר בש"ס מגילה כ"ו גבי ס"ת שבלה דגונזין אותה בכלי חרס וקוברין בקבר ת"ח ומה שגונזין בכ"ח הוא מקרא למען יעמדו ימים רבים וכתב הר"ן שם במגילה דכל כמה דאפשר לנו לעשות שיהי' קיים צריך לעשות ומשו"ה אסור לשורפו דעובר בלאו דל"ת כן וכמו"ש המג"א בסי' קנ"ד סק"ט שם ורק גניזה בכ"ח דאינו איבוד התירו, וא"כ לפמ"ש המג"א שם דאף יתר תשמישי ועניני קדושה אסור לשרוף אחר שבלה ורק גניזה וא"כ כיון דחזינין בס"ת דצריך כ"ח והיינו משום דאף הקבורה באדמה הוה איבוד ממש בידים כמו שרפה ורק בכ"ח אינו כלה ואבד וכמ"ש הר"ן הנ"ל. וא"כ כמו שאין לקבור ס"ת פסולה באדמה ורק בכ"ח דא"כ הוה השחתה כמו שרפה כמו"כ שאר דברים שבקדושה ותשמישי קדושה אסור לקוברם כך באדמה בלא כ"ח דעי"ז נרקב וכלה ואבד מהר כמו שאסור לשורפו וכנ"ל ורק דצריך גניזה בכ"ח דזה קיומו וא"כ מדוע מותר לעשות ממטפחת תכריכין למת הרי נקבר בלא כ"ח ובע"כ דמותר להוריד בה"ג וא"כ כיון שמותר לעשות מזה תכריכים א"כ שוב ל"ש לומר בזה שנרקב והוה השחתה דתכריכים מצותן בכך וזה הוא קיום המצוה לקוברו באדמה בלא כ"ח. וכ"ז אם מותר לעשות ממנה קדושה קלה בה"ג. אכן אם נאמר דגם בה"ג שאינו ראוי לקדושה החמורה אסור להוריד ורק דזה הוא הגניזה וא"כ צריך שיהי' בכ"ח דוקא ובע"כ דבה"ג מותר להוריד וצדקו דברי הטו"ז ומיושב קושיית הגאון הנ"ל והרבה יש להאריך בזה ובדברי הגאון ז"ל שם ואקצר

ז) ויען נשאר עוד דיו בקולמסי אציגה מה שעלה לענ"ד להעיר בעיוני בנדרים ל"ז שם בהא דקאמר הש"ס דלא ילמדנו מקרא בקטן וקשה לי דל"מ למ"ד קטן אוכל נבלות לתאיבון אין בי"ד מצוין להפרישו בודאי דיוקשה. רק אף למ"ד בי"ד מצוין להפרישו מ"מ כבר כתב המג"א באו"ח שמ"ג בשם הרבה פוסקים דבדבר מצוה ספינין לי' לקטן בידים וא"כ הרי בנ"ד אין מצוה גדולה מזו ללמדו תורה ובה"ג שפיר ספינין לי' בידים ומדוע לא ילמדנו מקרא. ורציתי לומר דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל שיטתו דסובר דהמדיר את חבירו והאכילו אין המודר לוקה רק המדיר