גבעת הלבונה נט

ולכאורה אין הבנה לדבריהם דמה מהני זה שנהנה עי"ז לענין שיצא בברכת חבירו. ולהנ"ל נראה לזמר דאולי כונתם למ"ש והבן

ג') ובכעין זה אמרתי לבאר מ"ש רש"י ז"ל בפ' וירא על הקרא ויקח חמאה וחלב ולחם לא הביא שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה. ולכאורה יפלא מאוד דהרי כפי הנראה מקרא החזיק אברהם אותם לאורחים ערביים וא"כ נהי דאאע"ה אכל חולין בטהרה אבל מדוע לא הביא לחם בשבילם והכי יש בזה איזה זהירות שלא להאכיל לנכרי חולין שנטמאו והרי אף לישראל מותר להאכיל חולין טמאים עכ"פ בימי טומאתו דאף דכתבו התוס' בחולין ד"ב בשם מדרש חז"ל אזהרה לבני ישראל שיאכלו. חוליהן בטהרה. מ"מ כתבו שם דבימי טומאתו מותר לאוכלן. וא"כ מכ"ש בנכרים דכולם טמאים אין שום זהירות בזה ומדוע לא הביא לחם. ובפשוט אמרתי עפ"מ דמצינו במשנה פסחים מ"ו פלוגתא דתנאי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט באיזה אופן יוכל לעשות בהיתר וא"כ הרי אז פסח הי' וכמ"ש רש"י ז"ל בקרא דמצות אפה גבי לוט וא"כ כיון שנטמאת העיסה והי' בדבר מחלוקת לענין החלה ולא ידעה שרה אמנו לעשות עצות בנפשה האיך לעשות בזה בהפרשת חלה לזה לא הביאה לחם ולא עשתה עיסה. ולשון נטמאת העיסה שכתב רש"י אין הכונה שכבר נטמאה העיסה רק שידעה שתטמא העיסה וכיון שידעה זה לא עשתה לחם ובאמת נטמאת קודם גלגול ולכן לא גמרה העיסה בכדי שלא יתחייב בחלה ולא גילגלה העיסה והניחה הבצק כך בכדי שלא יגמור ויתחייב בחלה. ואולם דוחק הוא לומר דלשון עיסה הוא קודם גלגול, ולכן נראה לבאר הדבר. דהנה יש לדקדק בקרא דויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם מהו הלשון ויקח, וכן מקודם בעת אמירתו להמלאכים ואקחה פת לחם וסעדו לבכם יש לדקדק מהו הלשון ואקחה פת לחם יותר הי' מהראוי לומר ואתנה פת לחם או ואביא פת לחם. וגם מדוע בתחלה אמר רק פת לחם והכי אם הי' אומר להם חמאה וחלב לא הי' מסכימים ואמנם אמת הדבר שצדיקים אומרים מעט עכ"ז טעמא בעי מדוע שינה בלשון. ונראה לבאר הדבר הנה כבר אמרו חז"ל בסוטה י' דאאע"ה כאשר האורחים גמרו סעודתן והלכו מאתו לאחר שאכלו ושתו ורצו לברכו אמר להם שיברכו להשי"ת דהכל מידו. ויש להעיר מדוע לא מצינו שיצוה להאורחים שיברכו ברכת הנהנין קודם האכילה והרי קיי"ל האוכל מעוה"ז בלא ברכה מעל בקדשי שמים וא"כ הרי קיי"ל בקידושין מ"ב שליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל וא"כ אם נותן לאורחים לאכול ויודע בהם שלא יברכו אם המה אוכלים בעה"ב מעל

אולם הדבר נכון דבאמת הרי קיי"ל בעה"ב בוצע ואורח מברך. ונראה דהוא מהאי טעמא דכל עוד שלא בירך בעה"ב אין הדבר שלו רק קדשי שמים ואיך יוכל לכבד בזה לאורחים ולזה בעה"ב בוצע בכדי שיהי' שלו ויצא מידי מעילה ויוכל לתת לפני האורחים וכמו כן בודאי נהג עצמו אאע"ה טרם נתן לפני האורחים בירך תחלה בעצמו ואכל מעט ואח"כ נתן לפניהם. ומעתה מובן מה שאמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. דהרי בש"ס רמי השמים שמים לה' וכתיב לה' הארץ ומלואה ומשני כאן קודם ברכה כאן אחר ברכה. ונמצא דקודם ברכה הוא של ה' ולא של האדם וע"י הברכה קונה להיות שלו. והנה קיי"ל פת פוטר כל מיני מאכל שבתוך הסעודה ואם בירך על הפת שוב א"צ לברך על יתר הדברים. ואאע"ה מגודל טובו וחסדו מלבד שהשפיע להאורחים כל מיני מטעמים רצה גם להורותם דרכי ה' איך יתנהגו בעניני ברכות הנהנין. ולזה אמר להם ואקחה פת לחם דמקודם אקחה והיא לשון קנין שבעצמי אקנה ע"י הברכה להיות שלי ועי"ז תהי' כולכם מותרים בכל הסעודה דבעה"ב בוצע ומותרים לאכול כל הסעודה בלא ברכה. ואולם אח"כ כשנתן רק חמאה וחלב ובן הבקר בלא לחם אז הי' צריך לברך על דברים האלו ולזה רימזה לנו התורה ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה והיינו שלקח וקנה אותם להיות שלו שבירך עליהם כדת ואח"כ ויתן לפניהם אחר שכבר בירך כיון שהי' צריך לברך על הכל יען שלא הי' פת. ומעתה כיון שידעה שרה מנהגו של אותו צדיק לברך תחלה על הלחם ואח"כ ליתן להאורחים וא"כ כיון שנטמאת העיסה וידעה שאאע"ה שאוכל חולין בטהרה לא יוכל לבצוע ע"ז. א"כ לא הביאה דידעה דלא יתן לפניהם דבר שאינו מברך עליו בתחילה ולזה לחם לא הביא ומבואר הפסוק הנ"ל ודוק

ד') ואולם עוד נראה לומר בביאור הדבר, דהרי אז הי' יו"ט של פסח וקיי"ל לכם ולא לנכרים וא"כ לכאורה האיך אפה אברהם ובישל בשביל האורחים ואף אם נאמר דאז כבר ידע שהמה מלאכים ג"כ יוקשה דהרי קיי"ל לכם ולא לגבוה. אמנם יש לומר דבאמת משום זה התחכם אאע"ה ואפה ובישל גם בשבילו וקיי"ל בש"ס ביצה י"ז ממלאה אשה כל התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת משום שהפת נאפה יפה וכמו כן בבן הבקר אשר עשה קיי"ל א"א לכזית בשר בלא שחיטה וגם מהבשר אכל וכ"ז בכדי שיהי' מותר לטרוח ביו"ט ומשו"ה כתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה דמכולם לקח גם לעצמו משום יו"ט. וא"כ כשנטמאת העיסה וידעה שרה שאאע"ה ואנשי ביתו הישראלים לא יאכלו מזה שוב הי' אסור לאפות ביו"ט בעבור האורחים בין אם נאמר שהחזיקם לנכרים ובין אם החזיקם למלאכים בשניהם קיי"ל לא לנכרים ולא לגבוה ומשו"ה לחם לא הביא וגם זה נכון הנהו ויש עוד להאריך בזה הרבה ואקצר

ה) ומה שהקשה מעכ"ת בהא דפריך הש"ס בקידושין ע"ח דלמ"ל קרא דיכיר אי למיתב לי' פי שנים אי בעי למיתב לי' במתנה מי לא מצי יהיב לי'. וע"ז הק' דהרי באמת מבואר בב"ק ק"ח האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו וכתב הר"ן ז"ל בנדרים מ"ז דהא דאמרינן לא יירשנו לאו למימרא דכיון שהנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהרי מבואר בסיפא דמתני' בע"ח נפרעין ממנו א"ו דזוכה בנכסים והמה שלו רק שאסור ליהנות מהם. ומעתה הרי יצוייר כה"ג שאביו הדירו בחייו ובמותו וא"כ בה"ג לא יוכל לתת במתנה ורק בתורת ירושה ומשו"ה צריך קרא דיכיר עכ"ק. והנה בפשוט נראה לענ"ד דלק"מ דהרי הדבר ברור דאף שהדירו באופן כזה אם נתן לו נכסיו במתנה בודאי דהמתנה מועלת וחלה דהרי אף בירושה זוכה בנכסים מכ"ש בדעת אחרת מקנה וא"כ גם בזה יוכל ליתן לו במתנה ורק משום איסורא דאסור ליהנות ממנו. וא"כ הרי הדבר ברור דכל עיקר דצריך הקרא דיכיר לענין בן גרושה דנאמן לומר שהוא בן גרושה הוא רק משום דלהעיד על אדם צריך בכל מקום ב' עדים אף דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין זה רק להעיד על החתיכה אבל להעיד על כשרות האדם או פסולו צריך בכל מקום ב' עדים ככל עדות שבתורה וכמבואר בירושלמי הובא בפ"ח יו"ד קי"ט ובכתובות כ"ו ואתו בי תרי ואמרו ידענו בי' דבן גרושה וחליצה הוא ואחתוני' מבואר מכ"ז דצריך ב' עדים ולזה צריך הקרא דיכיר דהאב נאמן בעצמו וכמו כן לענין בכורה דצריך קרא הוא ג"כ משום דבממון בעינן ב' עדים ובפרט אחד קרוב בודאי דלא מהימן ולזה צריך הקרא דיכיר. אבל באיסורין הדבר ברור דע"א נאמן ומעתה לפ"ז כיון שהמתנה חלה א"כ הרי כבר כ' הרשב"א ז"ל בתשובה והובא בב"י חו"מ סי' רמ"ח והאריך בדבר