גבעת הלבונה מז

בדבר שיבא אלי' ויאמר שמנהג הזה שאנו נוהגין עד כה הוא כשר בדיעבד ואולם לכתחילה טוב יותר לעשות תיקון אחר בזה שפיר יש לומר דלא אזלינן בתר מנהגא כמו שאנו רואים כמ"פ שחז"ל אסרו לנו דבר הנהוג בו היתר עד שבאו המה ואסרו לנו דבר זה. ואנו שומעים להם. ובע"כ כיון דאף לד דהו המנהג עד כה הי' בכשרות שפיר ביכולתם לאסור אף דבר שנהגו בו היתר וכמו כן אלי' לא גרע מחז"ל חכמי כל דור ודור שאנו מוכרחים לקבל דבריהם באימה אף במקום שחולקים על המנהג. וא"כ מאי פריך הרי יש לומר דרשב"א דאמר דצריך פתוחות הוא רק לכתחילה ובדיעבד שפיר כשר גם בסתומות וא"כ בזה אין ראי' מהמנהג דודאי אותן שכבר נכתבו סתומות גם אליבי' כשר ורק דאעפ"כ לכתחילה קודם הכתיבה צריך לכותבן פתוחות והמזוזות הנהוגים בישראל עד כה סתימות ג"כ כשרים כיון שכבר נכתבו הוה דיעבד וא"כ בזה ל"ש לומר דצריכים לעשות כפי המנהג. אכן נראה דהרי בשם גבי חליצה בע"כ דהכונה דאף אם יאמר אלי' דאין חולצין בסנדל לכתחילה ובדיעבד שפיר דמי ג"כ אין שומעין לו. דהרי בש"ס קאמר א"ב מנעל לכתחילה והיינו דא"ב אם: יאמר אין חולצין במנעל שומעין לו נשמע מזה דכעת מותר אף לכתחילה ואעפ"כ שומעין לאלי' אם יאמר שאין חולצין דרק בסנדל כיון שנהוג כך אין שומעין לו. אכן במנעל אף שלפי דעתינו מותר מ"מ אם יאמר אין חולצין שומעין לו כיון שאין הדבר נהוג וכמו כן למ"ד אם יאמר חולצין במנעל שומעין לו אף שהיינו סבורים עד כה דאין חולצין עכ"ז אין הדבר נגד המנהג אף שאנו נוהגין בסנדל ולא במנעל ונראה לכאורה דאנו נוהגין לאסור מנעל עכ"ז שומעין לו ואין זה נגד המנהג. ומזה ראי' גדולה לדעת הב"י ביו"ד סי' א' לענין נשים דלא ראינו אינו ראי' והש"ך שם בסק"א חלק עליו דבמנהג וכה"ג לא ראינו ראי' והרי בש"ס מבואר דלענין מנעל אף שחולצין בסנדל ולא במנעל עכ"ז אין מזה ראי' דהמנהג לאסור המנעל ואם יאמר אלי' חולצין במנעל שומעין לו רק אם יאמר אין חולצין בסנדל שזה בביאור נגד המנהג הנהוג בסנדל בזה אין שומעין לו וראי' גדולה מסוגיין לשיטת הב"י

אמנם צ"ב מדוע דייק הש"ס א"ב מנעל לכתחילה ולא קאמר א"ב מנעל דלמ"ד אם יאמר חולצין שומעין לו מכלל דעד דאתי אלי' אסור במנעל ולמ"ד אם יאמר אין חולצין מכלל דעד עכשיו שרי ומדוע דייק הש"ס מנעל לכתחילה. ונראה הכונה עפ"י הנ"ל דהש"ס קמ"ל בזה אף דבאמת בש"ס יבמות ק"ב שם מבואר דאף למ"ד אין חולצין במנעל הוא רק לכתחילה מטעם גזרה וא"כ אם יאמר אלי' שאסור הוא מטעם גזרה ורק לכתחילה ואעפ"כ אם הי' המנהג לחלוץ במנעל כמו שנהוג בסנדל אז לא היינו שומעין לו ורק הואיל דאין המנהג כן משו"ה שומעין לו ומשו"ה קאמר הש"ס הלשון לכתחילה להורות לנו דבר זה דאף אם יאמר בסנדל אין חולצין לכתחילה עכ"ז אין שומעין דהרי גם במנעל אין סברא רק לכתחלה ועכ"ז רק משום שלא נהוג משו"ה שומעין לו ולא בכבר נהוג כן. והסברא נראה דהרי כבר כתבו התוס' בסוכה ד"ג לענין סוכה דאם עובר אדרבנן שוב לא קיים מצות סוכה גם מה"ת וכ"כ רבינו יונה בריש ברכות לענין ק"ש אחר חצות דגם בדיעבד לא קיים מצות ק"ש אחר חצות אף דמה"ת כשר כל הלילה וא"כ שפיר שייך בזה הוצאת לעז על הראשונים. ואמנם לפמ"ש הפרמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת בח"ג אות ז' דזה רק בעבר במזיד אבל באונס לא והביא ראי' מהמג"א בה' סוכה. וא"כ לפ"ז בנ"ד אם יבא אלי' ויאמר כך ג"כ לא יופסלו הראשונים דהי' באונס או בשוגג. ואולם נראה דהנה לכאורה קשה ע"ד הפרמ"ג דהרי עיקר ראיות התוס' בסוכה שם הוא מהא דאמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. והרי עכ"פ קודם שידע זה הדין לא עבר במזיד וא"כ הרי שם בש"ס מבואר דזה המעשה הי' בתחילת מחלוקת ב"ש וב"ה שנחלקו בדבר זה והביאו ב"ה ראי' מזקני ב"ש דלא אמרו דבר לרבי יוחנן בה"ח והשיבו ב"ש דאמרו לו כו' והרי מדוע הרי אז הי' קודם שנחלקו ומדוע לא קיים מצות סוכה מימיו הרי קודם שידע זה הי' שוגג וזה לכאורה פליאה עצומה על הפרמ"ג

ולכאורה רציתי לומר ולחלק דכיון שהדבר הי' אצל רבי יוחנן בה"ח שפיר אמרו לו עפ"מ שאמרתי ליישב קושית העולם בשם בת הגאון מוהר"י זצ"ל מאה"ו בהא שהקשו התוס' בחולין ה' ע"ב דיהודא בן טבאי הרג עד זומם ור"י קרא והטה ותירצו דרק בדבר אכילה אין הקב"ה מביא תקלה על ידן. וע"ז אמרה להקשות עפמ"ש גורי האר"י בשם האר"י זצ"ל דמי שנזהר ממשהו חמץ בפסח אינו בא לידי חטא כל השנה. א"כ מדחזינין דקרה להם מכשול בע"כ דנכשלו מקודם במשהו חמץ וזה הוה מידי דאכילה עכ"ק. ואמרתי ליישב הנה לכאורה קשה בהא דקאמר הש"ס בחולין שם היכי מסתייעא מילתא למיכל איסורא כו'. והרי הך דר"ג ובית דינו הוא רק מדרבנן דהרי מפורש בחולין ד"ו שם דטעמא דר"ג משום דכר"ש ס"ל דחייש למיעוטא והתוס' כתבו בדף י"ב דר"מ חייש למיעוטא רק מדרבנן ולא מה"ת וא"כ אף אם הי' הדבר משום דלא שמיע לי' מ"מ ל"ש בזה לומר אין הקב"ה מביא תקלה על ידן עפמ"ש הנה"מ בחו"מ סי' רל"ד דשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה וא"כ בזה כיון שהדבר הי' בשוגג דלא שמיע לי' ואיסור דרבנן אין זה תקלה כלל דאין זה עון כלל ובהכשר גמור נעשה ומה קאמר הש"ס. ולכן נראה דאף דש דשוגג בדרבנן א"צ כפרה זהו רק בשוגג על המעשה אבל אם השוגג הוא בדינא אצל חכם עפ"מ דמבואר במשנה בפ"ד דאבות שגגת תלמוד עולה זדון א"כ חכם הטועה בדין הוה מזיד ושפיר אם לא הי' שמיע לי' הוי תקלה כשאכלו דזה הוה מזיד. ומעתה כ"ז באיסור זה דשחיטת כותי, אבל בחמץ בפסח יוכל היות דנכשלו באיסור משהו בשוגג שלא ידעו מהמעשה ובה"ג שוגג בדרבנן א"צ כפרה ואין זה תקלה כלל ומ"מ כיון שנכשל באיסור משהו חמץ יוכל לבא לידי חטא ומיושב קושי' הנ"ל. ובזה מיושב ג"כ קושיות התוס' בחולין שם מהא דר"י בר אבא אישתלי וטעם קודם הבדלה יעו"ש. ולהנ"ל נכון הדבר דשם דהי' שוגג על המעשה ולא בדינא שפיר אין חילוק בין תלמוד לאיש אחר ושוגג בדרבנן א"צ כפרה ואין זה תקלה ומיושב קושיתם ואקצר. ומעתה לפ"ז גם בנ"ד רבי יוחנן בה"ח אם לא ידע זה א"כ שגגת תלמוד עולה זדון והוה כמזיד ולק"מ על הפרמ"ג מהך. ואולם עדיין יוקשה מהא דתר"י שם שכתבו לבאר דמשו"ה אמרו חכמים עד חצות ולא יותר משום דאח"כ אינו יוצא. והרי בשם לא חילקו חכמים בין אם הי' שוגג או מזיד וסתמא אמרו עד חצות ויוקשה לדברי הפרמ"ג הרי בשוגג או בשכחה מהראוי לחייבו בקריאה אחר חצות. ולכן נראה דבאמת אף בשוגג או אונס לא יצא ורק שם בדברי המג"א אם אין לו התירו חכמים לכתחלה לסכך בזה ומשו"ה יצא. אבל אם עשה בלא היתר חכמים שפיר אין חילוק בין שוגג למזיד וז"ב ודו"ק כי קצרתי. ומעתה לפ"ז שפיר שייך בזה הוצאת לעז דאף בשוגג לא יצא כדמוכח מסוכה הנ"ל. וא"כ שפיר בזה מוציא לעז על הראשונים כיון דלפי דעתו לכתחלה אסור וא"כ אותם שעשו כן לכתחילה החליצה פסולה בדיעבד וכדברי התוס' הנ"ל, ומעתה לפ"ז שפיר פריך אביי לרב יוסף דהרי רב אית לי' מנהגא וא"כ אף אם נאמר דרק לכתחילה מ"מ כיון שהאידנא נהוג עלמא בסתומות והיינו לכתחילה א"כ בזה שפיר הלכה כמנהגא ומשו"ה הוכרח הש"ס להביא הך דמ"ב מנעל לכתחלה א"ב דנשמע מזה, דאף אם יבא אלי' אין