גבעת הלבונה מו

שכתב תחילה שכן הוא הדין דאין חלות הקדושה על פרשה המאוחרת רק אם כתובה לפני' פרשה המוקדמת. משא"כ בס"ת שבלה אם הי' הדין דעושין ממנה מזוזה משום דמורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה א"כ משעה שנתקדשה בקדושה כחמורה נכלל בה ג"כ קדושת מזוזה הקלה דבכלל מאתים מנה וא"כ כבר נתפס בה קדושת והי' א"ש א"כ לא איכפת לנו במה שכתב שמע אח"כ דכבר נתפס בקדושה עכ"ד הח"ס וכבוד הרה"ג הנ"ל ואחריו החזיק מעכ"ת ביתר שאת בניתם דוק ושפכתם סוללה לדחות דבריו ולדעתכם היסוד רעוע וכיון שנפל היסוד נפל הבנין ולענ"ד נראה דמשה אמת ותורתו אמת ודבריו אלו המה קילורין לעינים עטרה לראש צדיק וכאשר אבאר בעזהי"ת ואבא על סדר דבריכם

הנה כבוד הרב הנ"ל הקשה על דבריו דעיקר הפסול דשלכ"ס הוא משום דפרשה המאוחרת אינה נתפסת בקדושה אם אין הפרשה המוקדמת נכתבה לפניה א"כ מה נעשה בהא דקיי"ל דאם נפסל אות א' בתפילין ומזוזות דאין להם תקנה הואיל דאם יתקנם יהי' שלכס"ד. והרי בה"ג דבשעת הכתיבה כתב כדינא כבר נתפס בזו הפרשה קדושת תפילין או מזוזה וא"כ מה מזיק לנו מה שמתקן אח"כ כמו בס"ת שעשה ממנה מזוזה לדברי החת"ס עכ"ק הרב הנ"ל. ומעכ"ת השיב ע"ז וז"ל דודאי אם לא היה לפנינו רק פסול דשלכ"ס אז שפיר במקום שכבר נתפס הקדושה אין מזיק לנו במה שאינו כסדרן. אבל בנפסל אות אחת ותיקנה צריכים אנו לדון על ב' פסולין בתחלה קודם התיקון יש פסול דחסר אות אחת דבזה מגרע קדו' כל הפרשה ונפסלת עי"ז ושוב אחר שתיקנה נתעורר הפסול דלא הוה כסדרן. ובזה לא נוכל לומר דלא מזיק בזה מה דלא הוה כסדרן כיון שכבר חלה קדושה מכתיבה ראשונה. ז"א דקדושה ראשונה כבר חלפה ועברה בעת שהיה פסול בין כתיבה ראשונה לשני' וצריכים אנו בזה שתחול קדושה מחדש וזה א"א דנמצא כתב המאוחר קידם לשי' מרן ז"ל עכת"ד וכשאני לעצמי לבבי לא כן ידמה ובזה צדקו לדעתי דברי הרב הנ"ל לפי דרכיכם. דמה שכתב מעכ"ת דבזה ע"י שנפסל אות אחת חלפה קדושה הראשונה מכל הפרשה לבד הפסול דשלכ"ס ורק ע"י התיקון חל מחדש קדושה על כל הפרשה אהובי לדעתי לא כן הדבר. ובאמת האיך נוכל לומר דבס"ת שנפסל אות אחת ומבואר במנחות דף ל' דס"פ דחסר אות אחת פסולה. דבזה אזלא קדושת כל הס"ת ורק ע"י קדושה מחדש חלה קדושה על כל הספר ע"י התיקון. והאיך מצינו קדושה חלה למפרע. ובע"כ דכל הס"ת בקדושתו ורק דפסול למצותו כמו אם לא נגמר הספר דפסול לקרות בו עדיין. אבל עם כ"ז כל הספר בקדושתו ובעת שגומר הפסוק האחרון אז נכשר לקריאה וכמו כן בנפסל באמצע אות או תיבה כל הספר בקדושתו עדיין ורק דהוה כאלו לא נגמר וכשמתקנו זהו גמר עשייתו וכשר לקרות בו. ובתפילין ומזוזה דפסול שלכ"ס א"כ בזה הוה שלכ"ס. אכן לדברי החת"ס דכיון דכבר נתפס בקדושה לא איכפת לנו בשלכ"ס א"כ אין בזה פסול רק מה שלא נגמר וכמו בס"ת ומדוע יופסל וצדקו בזה דברי הרב הנ"ל ודלא כמו שהבין מעכ"ת דע"י שנחסר או שנפסל תיבה הלכה כל קדושת הפרשה מלבד הפסול דשלכ"ס דבאמת בלא הך פסולה דשלכ"ס הוא רק באלו לא נגמר כתיבת הפרשה וכמו בס"ת וכנ"ל ורק דבזה פסול מחמת שלכ"ס וז"ב מאוד בלי פקפוק לענ"ד

ב) והגם דלענ"ד הדבר פשוט ולא יתעקש בזה שום איש המודה על האמת ואין הדבר צריך לראי' עכ"ז לרווחא דמילתא הביא ראי' לזה מהך דשמעתין דס"ת שבלה אין עושין ממנה מזוזות דהנה כבר הקשה מר אחי הגה"צ זצ"ל בספרו או"ת אהל יהושע סי' כ"ו אות ו' בשם בנו הרה"ג שליט"א בהא דאין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. והרי כתב הטו"ז באו"ח סי' קנ"ד דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הוא כשעדיין ראוי' לאותה קדושה אמנם כשאינו ראוי יותר לקדושה חמורה מותר להורידו לקדושה קלה ועדיף טפי משנגרום לו גניזה וא"כ הרי כיון שבלו אינם ראוים יותר לקדושה החמורה ומותר להורידם לקדושה קלה והקו' עצומה עפי"ד הטו"ז. וכתב שם ליישב הקושיא דהרי כבר האריך השאג"א בסי' מ"ז להוכיח דעור המעובד לקדושה חמורה חשיב לשמה לקדושה קלה, ג"כ מהא דתפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה משום דאין מורידין והרי בל"ז מזוזה צריכה לשמה וזה נכתב לשם תפילין. וע"כ כיון דתפילין חמורה קדושתן ממזוזה הוי ג"כ לשמה לגבי מזוזה. והקשה לעצמו מהא דבקרבן של"ש פסול אף לשם גבוה ותי' משום דבקרבן אינו ראוי רק לזה אבל כאן אף שיש עליו קדושת תפילין מ"מ בכלל מאתים מנה ויש עליו ג"כ קדושה הקלה ממנה עכ"ד השאג"א. ומעתה נראה דכ"ז רק אם מותר להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה גם בעוד שהוא ראוי לקדושה החמורה א"כ שפיר ראוי לקדושה החמורה ולקדושה הקלה ושייך לומר בזה בכלל מאתים מנה. אבל כיון דקיי"ל דאין מורידין כל זמן שראוי עדיין לקדושה החמורה א"כ גם בזה אינו ראוי רק לקדושה שהפריש במחשבתו דהיינו קדושה החמורה וא"כ אינו עומד לקדושה הקלה ושפיר אף לאחר שבלה ואינו ראוי עוד לקדושה החמורה מ"מ שוב אין לעשות מזה קדושה הקלה כיון שלא נכתב לשמה ומיושב קו' הנ"ל עכ"ד. והמה נחמדים מאוד לפלפולא ודפח"ח וש"י מד"נ

ובכעין זה נראה לתרץ מה שהקשיתי בש"ס מנחות ל"ב שם בהא דקאמר רנב"י מצוה לעשותם סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי ומאי פתוחות דקאמר רשב"א אף פתוחות. וקאמר לימא מם מסייעא לי' ס"ת שבלה כו' הא מורידין עושין ואמאי הכא סתומות והכא פתוחות וקשה לי על הוכחת הש"ס עפ"מ שנראה לענ"ד לבאר דברי הש"ס לעיל מיני' בהא דהביא מרשב"א דאמר דעושה פרשותי' פתוחות ואמר רב הלכה כרשב"א ומפרש דרב קאי רק אריוח ולא אפתוחות ופריך הש"ס ואת לא תסברא דכי אמר רב רק אריוח והרי רב אית לי' מנהגא והאידנא נהוג עלמא בסתומות דאמר רבה אר"כ א"ר אם יבא אלי' ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו בסנדל ור"י אר"כ א"ר אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל וקאמר מ"ב מנעל לכתחילה א"ב אלא לאו ש"מ אריוח ש"מ, והנה לכאורה יש לדקדק כיון דעיקר הראי' דרב אזיל בתר מנהגא הוא מהא דאמר אם יאמר בסנדל לא אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל א"כ מה הוצרך להביא בכאן השינוי בין רבה לר"י, בדברי רב ובפרט הסיום דמ"ב מנעל לכתחילה זה בודאי אין לו מקום בכאן רק במקומו במס' יבמות. דכאן בל"ז לדברי שניהם בין לרבה ובין לר"י נשמע דרב אזיל בתר מנהגא ומדוע הוצרך הש"ס להביא הך דא"ב מנעל לכתחילה והדיקדוק עצום ואין תח"י שום ספר על מס' מנחות לראות אם כבר עמדו בזה מי מהמחברים

והנראה בזה, דהנה לכאורה יש להעיר בהא דפריך אביי והרי רב אזיל בתר מנהגא והביא ראי' מהא דאין חולצין. והרי יש לומר דכ"ז דשייך לומר אין שומעין לו הוא רק אם יבא אלי' ויאמר דאף בדיעבד פסול סנדל וא"כ בזה הוא מוציא לעז על כל החליצות שהי' עד כה וכמו כן במזוזה אם יאמר דזה שאנו נוהגין פסול אף בדיעבד א"כ הוא מוציא לעז על כל המזוזות שהי' עד עתה בזה שפיר שייך לומר דאין שומעין לו כיון דאם נשמע לו א"כ נוציא לעז ופסול על המזוזות שנכתבו עד כה. אכן