גבעת הלבונה מג

התחלת האיסור יעו"ש בתו"י, הרי דהכנה להדבר נחשבת חלק מהדבר רק אם א"א להדבר בלי ההתחלה אכן אם אין ההתחלה נצרכת להדבר אף שהוא עושה כעת ההתחלה מ"מ אינה נחשבת לחלק מהדבר. ומעתה נכון הדבר דשם בביצה ח' ושבת קל"ב דמבואר הך דבעידנא שם ההכנה הזו אינה נצרכת להמצוה אף שכעת נצרכת היא לקיום המצוה מ"מ אין הדבר תדיר ולעולם המצוה נעשית בלי הכנה הזו אף שכעת במקרה א"א בלא זה מ"מ אין ההכנה נחשבת להמצוה ומש"ה אינו דוחה בה"ג. אמנם במקום שבאמת בשים מקום א"א להמצוה שתעשה בלי הכנה הזו אז שפיר ההכנה חשובה חלק מהמצוה ואדרבא, לשיטת רבי יוחנן חמיר מעצם המצוה. ובזה יש לפלפל בדברי הנימוק"י בפ"ב דג"מ שם מה שהביא בשם בשם הרנב"ר בענין מכשירי מצוה וא"א בלעדה אי הוה בעידנא יעו"ש, ולדברנו הנ"ל תלוי בזה אם בכל אופן נצרכת ההכנה להמצוה וכדברי התו"י הנ"ל וזה דבר שיש להאריך בו הרבה

ומעתה עפ"ז בהך דירושלמי הנ"ל הנה בזה אף אם נאמר דקיום המצוה הוא רק בהנאת מעיו מ"מ כיון שעכ"פ א"א בשום מקום לבא להנאת מעיו בלא הנאת גרון מקודם וא"כ הכנה זו היא נצרכת תדיר להמצוה וחמירי ממצוה עצמה לשיטתי' דר"י וא"כ הירושלמי דאזיל בשיטת רבי יוחנן שפיר הקשה לשיטתי' דנימא עדל"ת דגם הכנת גרון בעצמה כדאי לדחות הל"ת. ומעתה כ"ז בשיטתי' דהירושלמי. אכן הש"ס דילן דסובר ביבמות דף ו' הנ"ל דהכשר מצוה קיל שמצוה עצמה והיינו משום דסובר כשיטתי' דרב בחולין ל"א הנ"ל וא"כ לפ"ז שפיר ל"ש בה"ג עשה דוחה ל"ת באכילת קדשים וכקושיית החת"ס דל"ה בעידנא ומיושב קושיות החת"ס וקושיות השאג"א הנ"ל. ובזה יתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מקואות שפסק כרב בהך דנדה שנאנסה וטבלה והרשב"א ז"ל כתב דהלכה כר"י דרב ור"י הלכה כרבי יוחנן וכ"כ הגה"א בחולין שם. ועיין בב"י יו"ד סוף סי' קצ"ח פלפל הרבה בביאור טעמו של הרמב"ם ז"ל דפסק כרב. ובדרכנו הנ"ל מיושב שפיר דכיון דש"ס דידן קאמר ביבמות דף ו' שכן הכשר מצוה ומבואר דסובר דהכשר מצוה קיל ממצוה עצמה כשיטת רב משו"ה פסק הרמב"ם ז"ל כסתמא דתלמודא דידן והלכה כרב ודו"ק

והן מעתה נחקורה נא בהך דתלמוד תורה ונשואי אשה איזה מהם עדיף. הנה תלמוד תורה הוא מצוה בעצם ומצות נשואי אשה כבר העלה המנ"ח מצוה א' דזה רק הכשר מצוה ועיקר המצוה שיהי' לו בנים והביאה והנשואין המה רק הכשר מצוה ותי' בזה קושית התוס' בגיטין מ"א יעו"ש. וא"כ נמצא דלשיטת תלמודא דידן דמצוה גופה עדיפא מהכשר א"כ במקום שמצות תלמוד תורה ונשואי אשה מנגדים זל"ז מהראוי שילמוד תורה ולא ישא אשה כיון שת"ת מצוה עצמה ונשואין הכנה למצוה והכנה קילא ממצוה עצמה. אכן לשיטת הירושלמי דהכנה חמירא שפיר יש לומר דישא אשה ואח"כ ילמוד תורה דהכנה חמירא. ואף דכתבתי לעיל בשם הריטב"א דמצות ת"ת היא מצוה בעצם וגם הכנה וא"כ לכ"ע חמירא ממצוה עצמה. אכן הדבר נכון. דכבר כתבתי בשם אחי מו"ר הגאון ז"ל דללמוד תורה יכול אף אחר הנשואין ורק החלק העיוני העסק בתורה זה אין באפשרי אחר הנשואין. והנה הדבר ברור דהא דקאמר הש"ס תלמוד מביא לידי מצוה הוא רק הלימוד המעשה אשר יעשון בזה יש מצוה עצמה וגם הכנה, אכן החלק העיוני דהוא היגיעה והפלפול בדברי תורה זה א"א להביא לידי מעשה ורק דהוא מצוה בעצמה העיון והעסק בדברי תורה וזה ברור. וא"כ כיון שהלימוד אפשר גם אח"כ ורק העיון א"א וא"כ בזה ליכא שום הכנה רק מצוה וא"כ שפיר לשי' דר"י והירושלמי מצות פ"ו עדיפא דהוא הכנה להמצוה. והנה כבר כ' התוס' שם בקידושין ובכמה מקומות דרבי יוחנן דיבר עם התלמודים שבאו אליו מבבל ושמואל דיבר עם התלמידים מא"י. ומעתה יבואר דברי הש"ס הנ"ל הא לן והא להו והיינו דר"י דיבר עם התלמידים מבבל ולשיטתייהו דבני בבל דסוברים כרב מרא דתלמודא דבבלאי דהכנה קיל ממצוה ולהכי אמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה. ושמואל שדיבר עם תלמידים מא"י ולשיטתייהו הכנה חמירא יותר ומשו"ה סובר ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה והיינו דמצות הלימוד שהוא לשמור ולעשות אפשר גם אח"כ ונשאר רק חלק העיון דהוא רק מצוה בעצם ולא הכנה ומצוה זו שפיר נדחית מפני עשה דנשואין דרק הכנה היא. ורבי יוחנן אמר לבני בבל דס"ל דמצוה קילא מהכנה ולזה אמר להו רחיים בצוארו ויעסוק בתורה והיינו דלא יוכל לעסוק ועסק דהוא מצוה חמירא מנשואין דהוא רק הכנה ומבואר ש"ס דקידושין הנ"ל

והנה החילוק בין שיטתי' דשמואל לשיטתי' דר"י הוא דלשיטת שמואל עכ"פ מקיים מצות פ"ו וגם לימוד התורה בדרך הפשוט לשמור ולעשות וחלק העיון ג"כ לפרקים בעת הפנאי ולא עליך המלאכה לגמור. ואולם לשי' דר"י כבר כתב הרא"ש בקידושין שם שאין קצבה לאותו לימוד יעו"ש משום דבאמת אין קץ לחכמת התורה הארוכה מארץ מדה וא"כ נמצא דמי שזיכהו ה' ברוחב לב להבין ולהשכיל בתורת ה' אינו יכול בשום פעם לקיים מצות פ"ו וכמו שאמר בן עזאי נפשי חשקה בתורה, וגם ילמוד כל ימיו בהרהור וכמ"ש התוס' בקידושין שם. והנה כבר כתבתי דהדבר תלוי במחלוקת רב ור"י אי הכנה חמירא מגוף המצוה או קולא, ואולם יש להביא ראי' דהכנה חמירא ממצוה מהא דקיי"ל גבי ציצית דבעי' טוי' לשמה ואפ"כ הקשירה פוסק הרמב"ם דל"ב לשמה כמבואר בטוש"ע או"ח סו' י"א והרי הקשירה היא המצוה בעצמה והטוי' הוא רק הכנה להמצוה ומ"מ בהטוי' בעי' לשמה ולא בהקשירה וע"כ דההכנה עדיפא מהמצוה. וגם חתני הרה"ג הנ"ל אמר ראי' זו והסביר עוד יותר דהרי מרי' דהך דינא דבעי' טוי' לשמה הוא שמואל במנחות מ"ב ושמואל הרי ס"ל כלי קופסא חייבין בציצית וא"כ אם הוא חובת מנא בודאי דהקשירה היא המצוה בעצם ואעפ"כ רק הטוי' בעי' לשמה ולא הקשירה וע"כ דההכנה גדולה מהמצוה עכ"ד ודפח"ח, ולענ"ד נראה עוד יותר דהרי באמת פליגי בזה אמוראי אי מצ"כ בכל התורה ואף למ"ד דצריך כונה מ"מ מסופק הפרמ"ג באו"ח סי' ס' אי הוא מה"ת או מדרבנן וא"כ עיקר קיום המצוה א"צ שום כונה והכנת המצוה צריכה כונה לשמה ומזה מוכת כדברי הגאון מפילץ הנ"ל דהכנה למצוה חשובה יותר מגוף המצוה. וא"כ ממצות ציצית נשמע דהלכה כשמואל דאמר נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה וא"כ שוב יוכל לבא לידי קיום כל המצות אחת מהנה לא נעדרה וגם לא יצטרך להיות בהרהור כל ימיו וילמוד בטהרה וזהו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוה הי כו' ולא תתורו אחרי לבבכם וכדברינו הנ"ל בדרך הראשון. ובזה נבוא ג"כ לכלל ישוב למנהג שמבואר בש"ס דאין פורס סודרא על רישא רק ת"ח שנשא אשה והיינו דכשנושא אשה העיקר הוא מכח מה שנלמד ממצות ציצית וא"כ בזה שנושא אשה ומכניס ראשו בעול הפרנסה שלא יוכל לעסוק בעיון הוא מכסה הדבר בטלית שזה נלמד ממצות ציצית וזה רק ת"ח שהוא בכלל חיוב לעסוק בתורה. אכן מי שאינו ת"ח שהוא רק לומד וזה יוכל לקיים גם, אחרי הנשואין אינו צריך לכסות ראשו וכדברינו הנ"ל באות ד' ומבואר הנ"ל מילתא בטעמא בעזה"י ודו"ק

ז) ונחזור למקרא קודש הנ"ל בציצית, והנה דברנו יתכנו רק בביאור הקרא לשיטתי' דשמואל ועדיין נשאר לנו לבאר האיך יתפרש המקרא בשי' דר"י, והנראה לבאר גס עפ"י שיטתו בדרך אגדה. ונבאר ג"כ דברי הש"ס בקידושין הא לן והא להו. ונראה. דהנה בגוף דברי ר"י