גבעת הלבונה מב

פשתן פוטרים נמי בשל צמר יעו"ש. וא"כ הרי בזה אינו אנוס כלל דיוכל לעשות ציצית צמר ובזה ל"ש לומר דרצונו בציצית פשתן דאין לו שום נ"מ בזה רק על הבגד ממה תהי' אבל לא על הציצית וכמ"ש התוס' שם דזה חשיב אפשר. וא"כ הואיל ובזה אינו אנוס כלל וא"כ בלא הקרא שפיר הו"א דרק בבגד פשתן מותר לעשות ציצית צמר דאנוס הוא על הציצית. אכן בבגד צמר אסור להטיל ציצית מפשתן דאינו אנוס וקמ"ל קרא דנם בה"ג מותר, ואדרבא יתיישב בזה קושית התוס' הנ"ל דאמאי חוטי פשתן פוטרים בשל צמר. ולהנ"ל בע"כ קרא אתי להכי דאל"כ קרא למ"ל ורק שעדיין נצטרך לתירוצם של התוס' דאל"כ יוקשה נילוף מהכא דגם באפשר לקיים שניהם ג"כ דוחה ולזה צריכין אנו לבא לתירוץ התוס' מטעם מגו וכנ"ל ומעתה שפיר יש לומר דאונס כמאן דלא עבר כלל אעפ"כ צריך קרא דגם בה"ג דוחה

ומעתה יבואר הפיוט הנ"ל דהנה ישראל בראותם שנגזר עליהם כלי' ח"ו פשפשו במעשיהם והבינו שבודאי נגזר עליהם כך יען השתחוו לצלם. ובראותם זה נתחרטו ועשו תשובה כהוגן. וכאשר ראו ניצוצי נוגה איך מרדכי נתגדל ועלה במושב מלכים לירש כסאו של המן בזה ראו תקוה טובה שבודאי לה' הישועה ובקרוב יושעו גם המה, ואמנם שמחתם היתה מהולה בתוגה כי יראו לנפשותם שמא לא תועיל בזה תשובה בלי מיתה ממרקת הואיל והי' בזה לאו דחילול השם ואי דהי' באונס הרי גם באונס הוה חילול השם לשיטת הרמב"ם. ואי דאונסא כמאן דלא עביד הרי מכלאים בציצית מוכח דאונסא כמאן דעבר דאל"כ קרא למה לי וכקושיתי הנ"ל. ולזה מרדכי ברצותו להפיח רוח חיים בעצמות היבשות אסירי התקוה עשה בחכמה והראה לעין כל איך הוא לובש בבגד תכלת שלו ציצית מצמר ופשתים יחדיו וא"כ הרי בזה אינו אנוס וצריך קרא לזה ושפיר אונסא כמאן דלא עבד ול"ה חילול השם בדבר וממילא יסורים מכפרין וכבר נתכפרו בזה וזהו הכוונה שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי היינו שראו שלובש בגד תכלת ומ"מ עשה בו ציצית צמר ופשתים יחדיו ובזה מצאו נוחם והעיר שושן צהלה ושמחה ודו"ק

ו) עוד נראה לומר בטעם המנהג הנ"ל באות א' ובביאור מקרא קודש הנ"ל גבי ציצית וראיתם אותו וזכרתם כו'. בהקדם לבאר ג"כ דברי הש"ס בקידושין הנ"ל דקאמר הא לן והא להו: והנראה דהנה כבוד חתני אהובי הרב הג' המובהק מו"ה יוסף מרדכי בלום שליט"א האבד"ק גאלינורא יצ"ו הראה לי בספר נדפס מחדש על התורה סדר בראשית בשמו פרדס יוסף ונדפס בסופו הגהות הגאון מלאסק זצ"ל שם הביא בשם הגה"צ מוהר"מ מפילץ ז"ל שחידש דבכל מקים ההכנה להמצוה חשובה יותר מהמצוה עצמה והביא ראי' לזה מהמנורה דהדלקתה כשרה בזר וההטבה פסולה בזר והיינו משום דההטבה היא הכנה להמצוה וחשובה יותר מגוף המצוה עכ"ד שם, ולפי שהדבר הוא חידוש גדול אמרתי לפלפל בזה והנה לכאורה הדבר מבואר בש"ס קידושין מ' ובב"ק י"ז נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ומבואר דהלימוד שהוא רק הכנה למצוה חשובה יותר מהמצוה עצמה ואולם הריטב"א שם בקידושין כתב שהתלמוד שתיהם בו שהוא בעצמו מעשה מצוה וג"כ מביא לידי מעשה יעו"ש בריטב"א. וא"כ אין משם ראי' ואדרבא מדברי הריטב"א מוכח בהיפוך דאל"כ מדוע הוצרך לכל זה הרי בפשוט א"ש דתלמוד שהוא רק הכנה עדיפא מעצם המצוה וע"כ דלא ס"ל כן. ואולם נראה דהדבר תלוי במחלוקת תלמודא דידן עם הירושלמי, דהנה בש"ס חולין ר"פ גה"נ פריך הש"ס מוקדשין פשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' והקשה השאג"א בתשובה סי' צ"ו דמאי פריך מוקדשין פשיטא הרי אדרבא קשה מדוע לא נימא בזה עשה דוחה ל"ת ויהא מותר לאכול הגיד במוקדשין והניח בצ"ע. ולענ"ד נראה לתרץ דהנה בתוס' קידושין ל"ח הביאו בשם הירושלמי להקשות מדוע לא אכלו מצה מן החדש והרי מהראוי שנאמר בזה עשה דוחה ל"ת. והקשה החת"ס בתשובה חאו"ח סי' קכ"ז דהרי המצוה מקיים בהנאת מעיו והלאו עובר תיכף עוד בגרון וא"כ לא הוה בעידנא והביא שם ראי' מזה דגם במצוה מקיים בגרונו כמו באיסור ושפיר הוה בעידנא. אולם בגליון החת"ס שם כתבתי דמפורש ברשב"א בסוכה ל"ה דבמצוה בעינן הנאת גרונו ומעיו יעו"ש ברשב"א וא"כ שוב יוקשה קושי' הנ"ל דל"ה בעידנא [והנה שם בגליון כתבתי דיש לומר מה דכתב הרשב"א הנאת גרזנו ומעיו הכוונה שכל חד כדאית לי' למ"ד הנאת גרונו באיסורין גם במצוה כך ולמ"ד מעיו גם במצוה כך ולזה כתב גרונו ומעיו לכל חד כדאית לי'. ועיין רש"י בכתובות ד"ל ע"ב כתב ג"כ כלשון הזה הנאת גרונו ומעיו גבי איסורין ובזה בודאי הפירוש גרונו ומעיו לכל חד כדאית לי' דבזה פליגי ר"י ור"ל בחולין ק"ג. וא"כ גם ברשב"א כונתו כן וא"כ אדרבה עוד מוכח מהרשב"א כהחת"ס דאל"כ לכ"ע בעינן מפיו ואקצר) ולכאורה מדוע לא הק' מזבחים צ"ז דפריך על הא דיקדש דעדל"ת והרי ל"ה בעידנא. אולם שם בלא"ה הרי הקשה משב"ע בפסח ובזה בודאי ל"ה בעידנא כמו שהקשו תוס' שם ועכצ"ל דשם בעל המימרא הוא רבא ונראה משבת קל"ב ע"ב דלית לי' דבעי' בעידנא וגם רב אשי דמיירי שם בזבחים אף דהוא ס"ל בשבת דבעי בעידנא. יש לומר דלדבריו דרבא קאמר דיקדש עשה היא ולדידי' בלא"ה לק"מ ולזה הק' החת"ס רק ממצה

אכן לתרץ הקושיא נראה דהנה כבר הבאתי מה שחידש הגאון מלאסק בשם הגה"צ הנ"ל דהכנה להמצוה הוא חשובה יותר מעצם המצוה. אולם הדבר מבואר בהיפוך מזה בש"ס יבמות דף ו' קאמר מה להנך שכן הכשר מצוה ופי' התוס' דמיירי במחמר ואפ"ה אינו דוחה משום דהוה רק הכשר מצוה דבזה אינו מקיים עוד המצוה. ולדבריהם נצטרך לפרושי גם בבנין בהמ"ק דקאמר הש"ס שם שכן הכשר מצוה ג"כ כזה דבנין ביהמ"ק אינה מצוה בעצם רק הכשר מצוה דבקרא כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דהבנין הוא הכנה להשראת השכינה שאח"כ והוה רק הכשר מצוה וכ"כ האלשיך בפירושו עה"ת בפ' ויקהל באורך דבנין בהמ"ק הוא רק הכנה למצוה וחידוש שלא הביא דברי הש"ס הנ"ל שמפורש כדבריו. ועכ"פ מבואר מדברי הש"ס בזה דהכנה למצוה ערכה קטן מערך המצוה בעצמה

ואולם אין הדבר מוסכם ותלי"ת מצאתי שהדבר תלוי בפלוגתא דרב ור' יוחנן בחולין דף ל"א בנדה שנאנסה וטבלה אמר רב טהורה לביתה ור"י אמר דאף לביתה טמאה וכ' שם הר"ן בחידושיו בשם הרמב"ן דאין זה תלוי בפלוגתא אי מצית צריכות כונה ורק דהמה פליגי בזה דבאמת הטבילה אינה מצוה בעצם ורק הכשר מצוה וסובר רב דקילי ממצוה ור"י סבר דחמירי ממצוה יעו"ש. הנה מרגליות טובה מצאנו פה דבזה פליגי רב ור"י ולשיטת רב הכנה למצוה קיל ממצוה ולשיטת ר"י חמירי ממצוה והגאונים מפילץ ומלאסק לא ראו בזה דברי גדול הקדמונים הרמב"ן ז"ל. והנה לפ"ז נחקורה נא בגוף הדבר דמבואר בש"ס בביצה ח' ובשבת קנ"ב דבכ"מ דעשה דוחה ל"ת בעי' בעידנא והרי לכאורה אם נאמר דהכנה למצוה עדיפא ממצוה בעצמה וא"כ אף שאינו בעידנא מ"מ עכ"פ בזה נעשית ההכנה להמצוה ומהראוי שתדחה להל"ת דהרי ההכנה חשובה יותר מהמצוה. אכן נראה עפ"מ דמבואר בכתובות ל"א ע"א התם א"א להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה ופירשו התו"י שם דהתם הואיל וא"א להנחה בלא עקירה א"כ מתחיל האיסור משעת העקירה ואם לא הי' באפשר לאכילה בלא הגבהה הי' נחשבת ג"כ הגבהה