גבעת הלבונה מא

רישי' רק ת"ח אחר הנשואין דוקא ומנהג ישראל תורה היא ותלי"ת שזכיתי להטעים הדבר ע"פ שורת ההלכה להראות איך מנהגי ישראל יסודתם בהררי קודש ודוק בזה

ה) ובכעין זה עלה לענ"ד לפרש הפיוט של פורים שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי וכבר דקדקו כולם מדוע הי' השמחה דוקא בתכלת מרדכי הרי יצא בהרבה לבושי פאר ומכלול ומדוע דיקא כאשר ראו תכלת מרדכי שמחו וגם מהו הלשון יחד תכלת מרדכי ועיין מ"ש בזה מר אחינו הגאון ז"ל בספרו הנ"ל באות ב' בסי' ט' וגם אנכי כבר אמרתי בזה בדרושי פורים. וכעת נראה עפ"י דרכנו הנ"ל. ונקדים לבאר דברי הש"ס במגילה י"ב שאלו תלמידיו של רשב"י את רשב"י מפני מה נתחייבו ישראל באותו הדור כלי' אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו כו' א"ל א"כ שבשושן יהרגו כו' א"ל מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משא פנים יש בדבר אמר להו הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים ופרש"י שעשו מיראה. והנה דברי הש"ס תמוה מאוד דאם לא עשו אלא מיראה א"כ מדוע הגיע להם ככה אף לפנים. וגם מדוע על טעמם מפני שנהנו לא הי' קשה להם וכי משא פנים יש בדבר וכבר כתבתי בזה בדרושים. וכעת נראה דהנה ביומא דף פ"ו מבואר בד' חלוקי כפרה שהי' ר"י דורש דאף בעברות היותר חמורות תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין ובחלול השם רק מיתה ממרקת כו'. ומעתה יבואר דברי הש"ס דלפי דבריכם שהי' בשביל שנהנו בזה מסעודת הרשע א"כ כיון שאין בזה רק איסור מאכלות אסורות ולא נתכוין הרשע להעבירם על דתם רק לטובתם א"כ שפיר כיון שעשו תשובה ונצטערו מהגזרה א"כ שפיר נמחל להם העון, ואולם לדברי רשב"י משום שהשתחוו לצלם ולדעת התוס' כתובות ל"ג ופסחים נ"ג משמע מלשון פלחו לצלמא דזה הי' ע"ז ממש וא"כ זה הוה חילול השם ובה"ג רק מיתה ממרקת ומדוע נתבטלה הגזרה ושפיר הקשו רק לדבריו וכי משא פנים יש בדבר. והשיב להם רשב"י יען שהמה עשו רק לפנים והיינו דהי' אנוסים ונהי דלכתחלה הי' חייבים למסור נפשם אבל בדיעבד כבר פסק הרמב"ם ז"ל בה' יסודי התורה וכ"כ תוס' ביבמות נ"ג דאף באלו שהדין יהרג ואל יעבור אם עברו אין עליהם מיתה משום שהי' באונס וא"כ כיון שזה הי' באונס א"כ מן הדין אין מגיע להם מיתה ונהי שעברו אף שהי' באונס מ"מ עשה ג"כ הקב"ה עמהם לפנים ליסרם ביסורים ובזה סר עונם אחר ששבו אל ה' והתענו ועשו תשובה

ואולם עדיין יוקשה דהרי פסק הרמב"ם שם בה' יסוה"ת דאף שאין ממיתין אותו מ"מ עבר בעשה דקידוש השם וגם בלאו דקידוש השם וא"כ אף באונס עכ"פ יש בזה חילול השם ובזה שוב אין תשובה ויסורים ויוה"כ מכפרין רק מיתה ושוב יוקשה וכי משא פנים יש בדבר. ולכן נראה דגוף דברי הרמב"ם תלוים במחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי הנ"ל אי אונסא כמאן דעבר או כמאן דלא עבר עיין בחו"מ סי' כ"א שם בש"ך. דהנה באמת זה מודים תרוייהו דאונס רחמנא פטרי' בכל התורה. וא"כ צריך להבין במה פליגי ר"י ור"ל. ונראה דהמה פליגי בטעם שפטרה הורה אונס אם באמת נחשב כאילו הוא עשה המעשה ורק מחסדי ה' ומרחמיו המרובים שאין דן כל אונס כרצון. או דהואיל והוא אונס. א"כ באמת מצד הדין אין מגיע לו עונש כיון שהוא אנוס בדבר והוה כאלו לא עשה המעשה כלל. והנה רבי יוחנן דסובר אונסא כמאן דלא עבר הוא משום דסובר דזה שפטרה תורה אונס הוא מצד הדין דכיון שהי' אונס בדבר א"כ אין המעשה נעשה טל ידו כלל וכאילו נעשה ממילא. ור"ל סובר אונסא כמאן דעבר והיינו דבאמת גם באונס נחשב הוא לעושה המעשה ורק מרחמי השי"ת עליו שפטר אותו מעונש ומחטא. אבל בדיני תנאי שבין אדם לחברו גם בעבר באונס נחשב כעובר על התנאי זהו הסברת מחלוקתם בזה. ומעתה כמו כן נאמר בנ"ד בעבד ע"ז באונס אם נאמר כשיטת ר"י דאונסא כמאן דלא עבר כלל א"כ נהי דעובר בעשה דקידוש השם הואיל והי' מוטל עליו לקדש ש"ש ולא קידש ועבר בעשה אבל הלאו דחילול השם בודאי דלא עבר כיון דהי' באונס א"כ נחשב כמאן דלא עביד ולא חילל השם כלל ורק העשה דקידוש השם לא קיים דכמאן דעביד ל"א. אבל לענין הלאו דבזה אונסא כמאן דלא עביד שפיר אמרינן [ובזה נראה ליישב קושית הרמ"ך שהביא הכ"מ בפ"ה מיסוה"ת שם על הרמב"ם שפוסק דבעובד ע"ז באונס אינו חייב והרי מבואר בש"ס דאע"ג דמכוין לבזויי חייב הוא ובזה ודאי מוטעה הוא ואעפ"כ חייב וה"ה באונס יעו"ש. ולהנ"ל אין הדבר דומה דבעושה בטעות דפטור דהוא מגזה"כ שפיר יש לומר דבע"ז גם בה"ג חייב. אכן באונס דפטור מצד הדין דאונסא כמאן דלא עביד ולא עבר כלל שפיר אין לחייבו גם בע"ז ואקצר] ואולם לשיטת ר"ל דאונסא כמאן דעבר ורק דהתורה פוטרתו וא"כ בזה שמן הדין הוא מחויב למסור נפשו והוא עבר ע"ז שפיר עבר על הלאו דולא תחללו כנ"ל. ויצא לנו דהדבר תלוי בזה דאם נאמר אונסא כמאן דלא עבר כלל שפיר בזה המעשה דאחשורוש שם לא הי' חילול השם כיון שהי' באונס ונחשב כאילו לא השתחוו כלל ורק שלא קידשו השם ועברו בעשה אבל אין זה נחשב חילול כיון שלא נעשה המעשה כלל. אכן לשיטת ר"ל שפיר נחשב חילול ועכ"פ לדידן דקיי"ל כר"י שפיר תירץ הש"ס הם לא עשו אלא לפנים וא"כ הי' הדבר באונס ולא הי' חילול השם ורק שעברו בעשה דקידוש השם. ואמנם בעידן רותחא מענישין גם על עשה. ואולם המה כיון שראו הגזרה עשו תשובה ומשו"ה שפיר לא עשה הקב"ה עמהם אלא לפנים בכדי שיעשו תשובה ויעבור הרוגז ורחם יזכור

והנה לכאורה יש להביא ראי' לשיטת ר"ל דאונסא כמאן דעבר מהא דצריך קרא בכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת. והרי בל"ז כיון שהוא אנוס לעבור על הל"ת מכח העשה המכריחו לזה א"כ אונסא כמאן דלא עביד אמרינן ואם יעבור על העשה ויקיים הל"ת א"כ הוה אונסא כמאן דעביד ול"א וכמו שכתבתי לעיל להקשות על סברת הגאון בדרך המלך הנ"ל. ובע"כ דמוכח מכאן דאדרבה גם אונסא כמאן דלא עביד ל"א ורק אונסא כמאן דעבר וכסברת ר"ל וא"כ בה"ג שפיר העשה והל"ת דינם שוה לענין אונם דעל שניהם אין עונש ואין שום עדיפות מאחד על השני לענין אונס ומשו"ה לא היינו יודעין האיך יעשה וצריך הקרא ומוכח לכאורה כסברת ר"ל. אולם יש לתרץ הקושי' דנהי דהיכא דאי אפשר לקיים שניהם שפיר הוה אנוס. אבל בציצית הרי אינו אנוס ללבוש דוקא בגד של פשתן והרי יכול ללבוש בגד צמר וציצית צמר ול"ה כלאים וא"כ אינו אנוס וצריך קרא דעשה דוחה ל"ת גם בה"ג. ואמנם התוס' כתובות דף מ' הקשו דהרי בציצית אפשר לקיים שניהם בבגד צמר ותירצו דאין זה חשוב אפשר דרצונו בבגד זה. והכונה כיון דהוא רוצה ללבוש בגד פשתים והתורה חייבה בגד זה בציצית תכלת א"כ הרי עיקר הלבישה אינו עברה ויכול ללבוש איזה בגד שירצה ועל הציצית שהמה כלאים בזה שוב אי אפשר באופן אחר דהתורה הרי חייבה דוקא ציצית תכלת וא"כ לפ"ז שפיר הוה אנוס על הציצית וכיון שהוא אנוס א"כ שוב יוקשה למ"ל קרא ובע"כ דמוכח מזה דאונסא כמאן דעבר. ואולם יש לתרץ הקושי' דהתוס' שם בכתובות הקשו עוד דא"כ אמאי חוטי פשתן פוטרים בשל צמר והרי בזה שוב אפשר במינו. ותירצו דמגו דשני חוטי לבן של צמר פוטרים בשל פשתן שני חוטי לבן של