גבעת הלבונה לט

דחי הש"ס דאין ללמוד ורק מכבוד אב דאמר הש"ס אלא איצטרך וסובר זה לתירוץ בזה הקשו קושיתם אבל בפסח מילה ותמיד אמר המקשה בעצמו דאין ללמוד מזה. ואולם בל"ז נראה דבאמת בפסח מילה ותמיד דגבייהו דחי אם היינו למדין מזה שפיר לא קשה כלאים בציצית למ"ל דיש לומר כנ"ל דהו"א לחומרא מקשינן. אבל כיון שלומד הש"ס מכבוד דגלי קרא דאינו דוחה ומזה נשמע דאינו דוחה רק כאן ובעלמא דחי שפיר הק' תוס' דא"כ למ"ל קרא דכלאים בציצית ובזה אין לומר דהו"א לחומרא מקשינין, ז"א דא"כ דגם לבתר דכתיב קרא בכבוד אמרינין שאינו דוחה בכל התורה א"כ שוב יוקשה קרא למ"ל ביבום ובכבוד לא לכתוב בתרוייהו וממילא נדע שאין העשה דוחה גבייהו משום דאין עדל"ת שיב"כ. ובשלומא אי מכבוד או"א נשמע לעלמא שפיר צריך קראי בכבוד או בלא תבטרו דאתי לאשמועינין דבעלמא דחי וקרא דיבום לגופי' דלא דחי, אולם אם גם בעלמא אינו דוחה א"כ למ"ל הני קראי ושפיר הקשו התוס'

וליישב קושייתם נראה דהנה יש להקשות בהא דיליף הש"ס מכיבוד ובנין ביהמ"ק ולא תבערו דצריך קרא וע"כ דבעלמא דחו. והרי יש לומר דצריך קרא עפמ"ש מהרש"א בב"ב קי"ט בשם התו"י בהא דמקושש לש"ש נתכוין דהכוונה דבאמת הואיל וכונתו הי' לש"ש באמת לא עבר על איסור שבת דהו"ל משאצל"ג והארכתי בדבריו בכ"מ בחידושי. וא"כ לכאורה בכבוד או"א וביהמ"ק. ושריפת בת כהן מדוע יאסר בשבת הרי הוה משאצל"ג, ועכצ"ל דבאמת כתבו התוס' בשבת ק"ו דאדרבה צורך מצוה הוה צריכה לגופה ולכאורה הדברים סותרים זא"ז וכבר פלפלתי בזה בחידושי. וכעת נראה דאין הדברים סותרים זא"ז דבאמת מצוה המוטלת עליו ומחויב לעשות הדבר שפיר המצוה עושהו צורך לגופה כיון דצריך לאותו דבר לעשותו יהי' איזה צורך שיהי' אף צורך מצוה מ"מ הואיל וצריך לעשות הדבר שפיר הוה צריך לגופה. ואולם שם במקושש דנתכוין לש"ש הוא לא הי' מחויב בדבר הזה לקושש עצים ולהודיע שעדיין חייבים במצות ואדרבה הרי נהרג ע"ז וא"כ אין זה מצוה המוטלת עליו לעשותה וכיון דנתכוין לש"ש הוי משאצל"ג וזהו דבר מסתבר לחלק בין הנושאים וא"כ שפיר נכון הדבר שאסרה תורה. ועכ"פ יוקשה האיך נוכל ללמוד מזה הקרא דבכל התורה עשה דוחה ל"ת שיב"כ מדצריך קראי והרי יש לומר דצריך קרא בכדי שלא נימא דהוה משאצל"ג וקמ"ל קרא דמצוה המוטלת עליו הוה צריכה לגופה כדברי התוס' בשבת הנ"ל ובאמת אין עדל"ת שיב"כ. אולם נראה דהנה התוס' ביבמות ד"ו ע"ב שם הקשו בהא דבעי' למיליף מלא תבערו והרי צריך קרא דחייב אף שהוא מקלקל משום דמקלקל בהבערה חייב ותירצו דהו"ל להשמיענו במקום שאין מצוה. והקשה במהדורא בתרא דא"כ יוקשה לר"י דסובר דמקלקל בהבערה פטור ורק הכא משום תיקון מצוה א"כ אליבי' מנ"ל ללמוד מזה דעדל"ת שיב"כ הרי י"ל דצריך קרא שלא נימא דהוה מקלקל. ותי' דעכ"פ יש לומר דצריך עליה שלא הטעה לומר דצריך לא תבערו שלא תאמר דדחי ל"ת שיב"כ להכי כתיב לא תבערו וממילא במקום אחר דחי. ולהכי כתיב עליה להודיע דלא בשביל זה איצטרך לא תבערו רק להשמיענו שהוא תיקון עכ"ד המדו"ב שם. והנה לכאורה דבריו תמוהים דא"כ מאי קאמר הש"ס לדחות הראי' מלא תבערו דהאי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת רק משום דמייתי לה מק"ו כו' והרי עכ"פ יש לומר דצריך עליה בכדי שלא נטעה דצריך קרא משום עדל"ת וכדברי הגאון הנ"ל ותמה אני שלא הרגיש בזה. ואולם נראה בדעתו דרק אם אמרינן דצריך לא תבערו שלא נאמר דפטור משום מקלקל דזה הוא ממילי דסברא ולא מהמדות שהתורה נדרשת בהן שפיר יש לומר דהקרא משום עדל"ת ולא משום מקלקל וא"כ כיון דשניהם שקולים יבאו שניהם דמאי אולמא הך דמקלקל מהך דעדל"ת. אבל לתי' הש"ס דאתיא מק"ו דזה מהמדות שהתורה נדרשת בהן והוה כמפורש בקרא בזה שפיר לא נוכל לומר דהקרא משים עדל"ת כיון דבל"ז צריך קרא בכדי שלא נימא ק"ו וז"ב בדעת הגאון ז"ל ואקצר. ומעתה מיושב שפיר קושיתי הנ"ל דאף אם נימא דצריך הקרא בכדי שלא נימא דהוה משאצל"ג מ"מ הרי גם זה הוא כמו הך דמקלקל ואינו רק מסברא א"כ שפיר שייך תי' המהדו"ב הנ"ל דצריך קרא בכדי שלא נטעה לומר דצריך הקרא בכדי שלא נימא עדל"ת שיב"כ וכד' המהדו"ב הנ"ל ומיושב הקו' הנ"ל. ומעתה לפי"ז כ"ז דוקא לבתר דכתיבי קראי גבי שבת. אבל אין להקשות למ"ל הני קראי כלל לא ליכתבו לא קרא דעליה ולא קראי דשבת אם באמת אין עדל"ת שיב"כ בעלמא דז"א דעכ"פ הני קראי דשבת צריכי שלא נימא דהוה משאצל"ג ומותר לחלל שבת לצורך כיבוד וביהמ"ק וצורך מיתת ב"ד וצריך קרא דהוה צריכה לגופה. וכיון שעכ"פ הני קראי צריכי א"כ שוב יש מקום לטעות דהקרא משים דעדל"ת שיב"כ וכד' המהדו"ב הנ"ל וצריך קרא דעליה שאין הדבר כן וממילא בכל התורה אין עדל"ת שיב"כ וכדברינו הנ"ל. וא"כ אי לאו קרא דכלאים בציצית הו"א דאין, עדל"ת כלל ומש"ה צריך הקרא דדוחה וצריכין לחלק בין כרת ללאו גרידא וכדברינו הנ"ל ומיושב קו' התוס' בדף ו' הנ"ל

אמנם עדיין יש להקשות דשוב למ"ל קרא דעלי' הרי ראוי שיכתוב רק הקרא גבי שבת דאינו נדחה וקרא דכלאים בציצית וממילא נדע הדין דעשה דוחה ל"ת גרידא ול"ת שיב"כ אינו דוחה. והיינו דבע"כ נצטרך לומר דקרא דשבת אתי בכדי שלא נימא דמותר משום מקלקל או משום משאצל"ג. דאל"כ ורק דקרא אתי דלא נימא עדל"ת א"כ נשמע דבעלמא דחי גם ל"ת שיב"כ א"כ למ"ל הקרא דכלאים בציצית וכקושיית התוס' הרי אף ל"ת שיב"כ נדחית מפני עשה. ובע"כ דמזה דכתבה תורה בכלאים בציצית דעדל"ת נשמע דע"כ קרא דשבת אתי לענין מקלקל או משאצל"ג ג ושוב נדע ממילא דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ ולמ"ל הקרא דעליה, אבל הדבר נכון. חדא. דבאמת לא היינו יודעים אם הקרא משום עדל"ת או משום מקלקל והוה אזלי' לחומרא מספיקא. והיינו דלענין עדל"ת הייתי אומר דאין הדבר ברור ושמא הקרא לענין מקלקל ומשאצל"ג ולהכי צריך הקרא דכלאים בציצית. ומ"מ צריך הקרא דעלי' שלא נימא דעכ"פ בעי חליצה מספקי דשמא הקרא דשבת משום עדל"ת וא"כ גם ביבום מתייבמת ונהי דהדבר ספק דשמא משום מקלקל ומשאצל"ג מ"מ עכ"פ הוה ספק והוה ראוי ליזול לחומרא וצריכה חליצה עכ"פ ולענין עדל"ת היתי אומר לחומרא דאין עדל"ת ולהכי צריך קרא דעליה וקרא דכלאים, ועוד נראה דהרי כבר הקשו התוס' דשמא הקרא דכלאים בציצית אתי לאסור כלאים בציצית ותי' דלזה א"צ קרא דממילא נדע דאסור. וא"כ כ"ז רק לבתר דכתיב קרא דעליה דאין דותה שפיר א"צ קרא לאיסורא. אבל בלא הקרא דעלי' ורק משום הקרא דכלאים בציצית. בזה שוב נאמר דאדרבה בכלאים בציצית אתי לאיסורא כיון דנשמע מקרא דשבת דיש לומר דהקרא משום עדל"ת ונשמע דבכל התורה עדל"ת שיב"כ וכדברי מהדורא בתרא הנ"ל דמכ"ש הייתי אומר דקרא אתי לזה וא"כ צריך קרא דכלאים בציצית לאיסורא. ואעפ"כ אין לומר דא"כ לא לכתבו כלל לא בשבת ולא בציצית. משום דקרא דשבת אצטריך משום מקלקל ומשאצל"ג וכדברינו הנ"ל ומיושב הקושיא הנ"ל ומעתה כ"ז רק לבתר דהביא הש"ס ראי' מקרא דמפורש גבי שבת דאינו דוחה ומוכח מזה דאל"ה דחי גם ל"ת שיב"כ שפיר נכון הדבר דצריך עליה וכיון דצריך עלי' שוב נשמע מזה דבכל התורה אין עדל"ת שיב"כ ושוב צריך קרא דכלאים בציצית