גבעת הלבונה לח

ומעתה יתפרש ג"כ דברי הש"ס דקאמר ולא פליגי הא לן והא להו. דהנה לכאורה במושכל הראשון נראה דהמה פליגי בזה דלשמואל יוכל לישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ולא יטרד עצמו בעול הפרנסה כעין דמצינו בש"ס איכא קורמי באגמא עי' בעירובין כ"ב ע"א ור' יוחנן סובר דמחויב להכניס צוארו. בעול פרנסת ב"ב ולהכי אמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה. אבל באמת אין הדבר כן דגם שמואל מודה דאחר שנשא אשה מחויב להשתדל לפרנסם ודרך זה דאיכא קורמי באגמא אינו רק להשרידים המועטים בדור ואין זה נאמר על הכלל ורק דסובר שמואל דאם יובטל ע"י הטירדא כיון דרוצה ללמוד ורק הוא אנוס נחשב כאלו למד וכנ"ל, ולזה קאמר הש"ס ולא פליגי היינו דלא תחשוב שהמה פליגי אם אחר הנשואין מחויב לפרנס בני ביתו או לא ורק דתרוייהו מודים בזה דצריך ורק הא לן והא להו, והיינו דרבי יוחנן לשיטתו דסובר בירושלמי דאונסא כמאן דעביד ל"א ומשו"ה אמר רחיים בצוארו. ושמואל דהוא בבלי אזיל בשיטת תלמודא דידן בקידושין הנ"ל דמעלה עליו כאלו עשאה דגם כמאן דעביד אמרינן ומש"ה אמר נושא ואח"כ ילמוד תורה היינו יתן לבו ומחשבתו ללמוד. וזה הא לן בני בבל דתלמודא דידן סובר גם כמאן דעביד והא להו לבני ארץ ישראל תלמודא דירושלמי דכמאן דעביד ל"א ולשיטתייהו אזלי ומבואר הש"ס הנ"ל ודוק בזה

ב) ומעתה נבא לבאר המקרא קודש הנ"ל גבי ציצית. דהנה יש להביא ראי' לכאורה להירושלמי הנ"ל דכמאן דעביד ל"א. מהא דקיי"ל בכל התורה כולה דעשה דוחה ל"ת וכתב הגאון מראווא ז"ל בספרו דרך המלך בפ"ה מיסוה"ת ה"ג בטעם הדבר עפ"י הירושלמי הנ"ל דאונסא כמאן דלא עביד אמרינן ואונסא כמאן דעביד ל"א וא"כ בזה שיש לפניו עשה ול"ת התנגדות זל"ז, א"כ אנו אומרים דמוטב שיקיים העשה ולעבור על הל"ת ולא יהיה נחשב לו עון כיון שהוא אנוס ע"י העשה ואונסא כמאן דלא עביד אמרינן. אבל אם יהיה בשוא"ת ולא יקיים העשה אף שהוא אנוס ע"י הלאו מ"מ לא נחשב לו כקיום העשה ע"י האונס דאונסא כמאן דעביד ל"א ומשו"ה עשה דוחה ל"ת בה"ג עכ"ד. הנחמדים. ומוכח מזה לכאורה דהלכה כירושלמי

אבל נראה דאדרבה מזה יש להביא ראי' דהלכה כתלמודא דבבל דהרי ביבמות בסוגיא דעליה קאמר דקרא דכלאים בציצית מופנה לדרוש סמוכין דעשה דוחה ל"ת בכל התורה ואם נאמר דכמאן דעביד ל"א א"כ למ"ל קרא ע"ז הרי ממילא נדע זה מעצמינו מסברא. וע"כ דאדרבה גם אונסא כמאן דעביד אמרינן ומשו"ה צריך קרא. ואולם לכאו' יש לומר דבאמת לבתר דכתבה תורה דבכלאים בציצית עשה דוחה ל"ת אמרינן אנחנו דהטעם הוא משום דאונסא כמאן דעביד ל"א ומזה ילפינן גוף הדבר דכמאן דעביד ל"א. אבל בלא הקרא שפיר לא היינו יודעים מעצמינו דבר זה ולהכי צריך קרא להשמיענו דבר זה. אולם עדיין יוקשה דהרי בש"ס יבמות שם מבואר דמהך דכלאים בציצית ילפינן רק דעשה דוחה ל"ת גרידא אבל ל"ת שיב"כ אינה נדחית מפני עשה. ואם נאמר כנ"ל דמכלאים בציצית ילפינן דאונסא כמאן דעביד ל"א א"כ מהראוי שנימא עשה דוחה גם ל"ת שיב"כ דזו הסברא דאונסא כמאן דלא עביד שייך גם בל"ת שיב"כ וע"כ דגם כמאן דעביד אמרינן וא"כ ל"ש לומר מה"ט עדל"ת ורק ל"ת גרידא, דקילא נדחית מפני עשה ולא ל"ת שיב"כ החמורה. ואולם מהרש"ל כתב ביבמות דף ד' דלמסקנת הש"ס ביבמות שם מסקינן דעשה דוחה ל"ת שיב"כ ולהכי צריך קרא דעלי'. ולפי"ז שוב אין ראי' מכאן דכמאן דעביד אמרינן ואדרבה יש לומר דמשו"ה דחי גם ל"ת שיב"כ משום דכמאן דעביד ל"א ומש"ה דחי ויהי' אונסא כמאן דלא עביד וכנ"ל. אמנם מהרש"ל שם הקשה לפי"ז דהרי כבר הקשו התוס' ביבמות דף ד' דמנ"ל לדרוש הקרא דכלאים בציצית להתירא דלמא לאיסורא ותירצו דלזה א"צ קרא דמהיכי תיתי. וא"כ לפי המסקנא דגם ל"ת שיב"כ נדחה שוב אדרבה להתירא א"צ קרא וא"כ דלמא הקרא לאיסורא ומנ"ל דזה הקרא להיתרא עכ"ק. ולענ"ד נראה בישוב הקו' ונקדים ליישב קושית התוס' ביבמות שם בהא דפריך הש"ס למ"ל עלי' הרי ממילא נדע דאין עדל"ת שיב"כ והרי דלמא באמת קמ"ל קרא דבעלמא דחי גם כרת כמו דקאמר הש"ס בכבוד ובנין ביהמ"ק ומה הקשה הש"ס יע"ש בתוס' ד"ג

ונראה ליישב הקושיא. דהנה יש לדקדק בש"ס שם בכל הסוגיא דעלי' קאמר אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיב"כ מנ"ל דדחי ותו ל"ת גרידא מנ"ל דדחי כו' והאריך הש"ס לאצרוכי קרא דאתי עשה ודחי ל"ת וסיים בדף ה' כ"ב אלא כולה משעטנז נפקא ושוב אמר אשכחן דדחי ל"ת גרידא ל"ת שיב"כ היכא אשכחן דדחי דאצטריך עלי' למיסרה. ומאוד תמוהים דברי הש"ס כיון דכל עיקר הקו' דל"ת שיב"כ לא נדע דדחי אף אם יש לנו לימוד דעדל"ת. וא"כ למ"ל להש"ס להאריך בכל זה לטרוח ולמצוא הלימוד דעשה דוחה ל"ת, הרי בכאן עיקר הקושיא על ל"ת שיב"כ וזה קשה אף אם יש לנו לימוד על ל"ת גרידא ומה לנו בזה שטרח למצוא לימוד על לד"ת גרידא וכל השקלא וטריא דהסוגיא בענין עדל"ת הוא לכאורה ללא צורך בכאן לענין עליה דהיא ל"ת שיב"כ ולא ראיתי מי שיבאר זה ולכאורה הדבר תמוה מאד. ואשר ע"כ נראה דבאמת הש"ס מתרץ בזה קושית התוס' הנ"ל. דהנה כבר הקשו התוס' בדף ו' בהא דדחיק הש"ס למצוא ראיות מקרא דעדל"ת שיב"כ דא"כ קרא דכלאים בציצית למ"ל. ולענ"ד נראה לתרץ דהנה התוס' בזבחים צ"ז ע"ב הקשו בהא דפריך הש"ס אקרא דיקדש דנימא עדל"ת והרי גלי קרא ותירצו דאדרבה נילף מזה דאין עדל"ת. ודבריהם מבוארים בשמעתא דיבמות ד"ו הנ"ל דבתר דמשני בלאו דמחמר פריך אלא הא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי. והיינו דאף דמכלאים בציצית מוכח דעדל"ת מ"מ כיון דמהך קרא נשמט דאין עדל"ת א"כ שוב גם בכל התורה מהראוי שאין עשה דוחה ל"ת כדקאמר הש"ס ביבמות ד"ז לענין כל עריות דמקשינן לאחות אשה לחומרא ולא לאשת אח לקולא משום דלחומרא מקשינן. וה"ה בנ"ד מהראוי שנקיש לחומרא ונאמר דאין עדל"ת בכל התורה. והנה הש"ס רוצה ללמוד דעשה דוחה ל"ת שיב"כ מפסח ומילה ותמיד. והנה בזה אין להק' כקושית התוס' דא"כ למ"ל קרא דכלאים בציצית. דיש לומר דבאמת כיון דכתבה תורה בפסח מילה ותמיד דדוחה ולהכי צריך קרא דעליה ביבום דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ א"כ שוב בכל התורה היינו לומדים מיבום דאין עדל"ת שיב"כ וממילא גם ל"ת גרידא לא דחי ולזה צריך קרא בכלאים בציצית דעדל"ת ובע"כ צריכין לחלק בין יש בה כרת לל"ת גרידא. אבל בלא הקרא דכלאים הו"א דלחומרא מקשינן ליבום ושום ל"ת אינה נדחית מפני עשה ואין חילוק בין יש בה כרת או לא דאין לנו] שום לימוד על. עדל"ת ורק בפסח מילה ותמיד ושם ל"ת שיב"כ ודוחה וכיון דשוב גלי קרא דעליה דאינו דוחה ולחומרא מקשינן שוב אין עשה דוחה שום ל"ת ורק כשיש לנו קרא גבי ציצית דדוחה אין לנו לומר דלחומרא מקשינן ליבום דביבום יש כרת ובכלאים לאו גרידא. וכמו כן בהא דיליף הש"ס מכבוד אב וביהמ"ק ג"כ יש לומר כן כיון דע"י הני קראי צריך קרא דעלי' שוב לחומרא מקשינן ולזה צריך קרא ומיושב לכאורה קו' התוס' בפשוט. אבל נראה דהתוס' שפיר הקשו. דהנה התוס' הקשו קושיא זו בהא דקאמר הש"ס בכבוד או"א טעמא דקאמר רחמנא ומדוע לא הקשו זה תיכף בהא דיליף מפסח מילה ותמיד. הגם שיש לומר בפשוט דמפסח ומילה ותמיד