גבעת הלבונה לז

סי' ד'

ב"ה אדר"ח אלול תרצג"ל פה"ק סאמבר יצ"ו

כבוד אחי חביבי הודי ופארי הרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תורה יראתו קודמת לחכמתו כש"ת מו"ה יהודא צבי באמבאך [זצ"ל] שליט"א בק' ראווא יצ"ו

עתה באתי לשלמי נדרי ולהשיב בד' המג"א בסי' ח' שכ' דמשמע בש"ס קידושין כ"ט דבחור שלא נשא אשה לא הי' מכסה ראשו בטלית אף אם הוא ת"ח ורק אחרי הנשואין ומי שאינו ת"ח לא הי' מכסה ראשו בטלית אפי' אחר הנשואין יעו"ש. וע"ז דרש דרש כבוד אחי בטעמא דהא מילתא מה חילוק בין נשוי לפנוי בענין זה. ובין ת"ח לאינו תלמוד חכם ובאמת הדבר תמוה. ובהיות מנהגן של ישראל תורה אמרתי לעיין בדבר וזאת אשר העלתה מצודת עיוני בזה בעזה"י

א') ואחשבה לדעת זאת. ונקדים לבאר מקראי קודש בפרשת שלח במצות ציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו כו' והמקרא אומר דרשוני איך תלוי במצות ציצית קיום כל המצות ושלא לתור אחרי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה ובמנחות מ"ג דרשו בזה הרבה. ולענ"ד נראה לבאר הדבר. דהנה בקידושין כ"ט ע"ב פליגי רבי יוחנן ור"י א"ש דר"י א"ש אמר הלכה ונושא אדם אשה ואח"כ ילמוד תורה ור"י אמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה ומסיק הש"ס ולא פליגי הא לן והא להו יעו"ש ברש"י ותוס' בזה. ולענ"ד נראה לבאר הדבר בדרך פלפול הלכה בעזה"י, ונבאר מקודם הלשון של שמואל נושא אדם אשה ואח"כ ילמוד תורה. ויש לדקדק מדוע לא אמר ואח"כ לומד תורה כמו דאמר נושא אשה או בשניהם לשון עתיד ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ומדוע אמר בשינוי לשון. הגם דיש לומר בפשוט דזה הוא בהוה והלימוד הוא בעתיד. ואולם נראה לבאר בדרך יותר מרווח. דהנה בהא דאר"י רחיים בצוארו ויעסוק בתורה והיינו דיהי' טרוד על המחי' ועל הכלכלה ולא יוכל לעסוק בתורה אם יכניס צוארו בעול הפרנסה ומשו"ה חולק על שמואל דסובר נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה. יש להקשות דהרי התוס' בשבת ד' הקשו בהא דבעי הש"ס הדביק פת בתנור אי מותר לרדותה דמה איבעיא היא זה וכי הוא ישמע לנו אם נאסור לו בכדי שיתחייב סקילה ותירצו דכיון דאינו רודה מחמת איסור הוא אנוס בתקנתא דרבנן ופטור יעו"ש. והנה כבר כתב הר"ן בשבת פראד"מ בשם הרמב"ן בינוקא דאשתפך חמימא דמותר למולו אף דיצטרך אח"כ להתם חמימא כיון דאז יהי' פקו"נ ודוחה שבח יעו"ש. וא"כ יוקשה בשיטת רבי יוחנן שאנו רואין שאינו חושש על הביטול של שעת החופה כעין דאמר בש"ס כתובות מ"ז דמבטלה ממע"י ובע"כ משום דסובר דמחמת זה אין לבטל הנשואין דמעשה הנשואין לא נחשבו לביטול כמו שאין התפלה וקיום שאר מצות שבתורה נחשבים לביטול תורה בזמן קיום המצוה משום דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד וה"ה מצות נשואי אשה דהיא קיום מצות פ"ו לא נחשב לביטול תורה. ורק שחושש שאחר הנשואין יצטרך לבטל מלימודו עי"ז שיהי' רחיים בצוארו. והואיל וכן קשה מדוע חייש לזה הרי כיון שהנשואין הי' בהיתר וכיון שכבר נשאה ומחויב הוא בעשה דשארה כסותה ועונתה לא יגרע והוה אנוס גמור בדין התורה וא"כ מדוע לא ישא אשה מחמת החשש דיצטרך לבטל מלימודו הרי בשעת הנשואין הוא מותר לישא אותה ואח"כ שוב הוה אונס ופטור מלימוד התורה ונלמד במכ"ש מהך דשבת ד' הנ"ל דשם הוה אנוס בתקנתא דרבנן וכאן אנוס במצות התורה וא"כ כמו שסובר הרמב"ן הנ"ל דמותר למול אף שיודע בודאי שאין לו חמין ויצטרך להחם ולחלל שבת ומכשירי מילה אין דוחין שבת מ"מ כיון שכעת הוא מצוה ואח"כ יהי' פיקוח נפש ושרי כמו כן מהראוי גם בנ"ד לחייבו לישא אשה לצאת ידי חובת מצית פ"ו המוטלת עליו ואי דאח"כ לא יוכל לעסוק בתורה הרי יהי' פטור מחמת דאנוס הוא. ובשלמא לשיטת הר"ן בשבת שם דסובר דאסור למול כיון שיודע שאח"כ יצטרך להחם חמימא אף שיהי' פיקו"נ מ"מ כעת קודם המילה אסור להכניס עצמו בפיקו"נ שיצטרך אח"כ לחלל שבת גם בנ"ד יש לומר כן כיון שיודע שיצטרך להתבטל מתורה אף שיהי' אנוס מ"מ אסור. אכן לשיטת הרמב"ן יוקשה מאוד. ואולם נראה לתרץ הדבר דרבי יוחנן לשיטתי' דסובר בירושלמי והובא בחו"מ סי' כ"א בש"ך שם דאונסא כמאן דלא עביד אמרינן אונסא כמאן דעביד לא אמרינן דהאונס מועיל רק לעשות את המעשה שעשה באונס כאילו לא עשה כלל אבל אין האונס מועיל להיות נחשב כאילו עשה דבר בלתי נעשה לזה לא מהני טענת אונס והדברים נודעים. ומעתה החילוק מבואר דשם בינוקא דאשתפוך חמימא וכן בהך דשבת ברודה פת כיון שהוא אנוס לא נחשב כאילו עבר באיסור שבת כיון שהדלקת האש וחימום החמין הי' לצורך פיקוח נפש והי' אנוס בדבר א"כ הוה כאילו לא עשה דלזה מועיל אונם שיהי' כמאן דלא עביד. אכן בנ"ד אם ישא אשה ויהי' מוטרד בעול הפרנסה ועי"ז יבוטל מלימוד התורה א"כ לא יהי' נחשב כאלו למד דאין זה האונס פוטרו מקיום המעשה דסוף סוף לא עשה המעשה דאונסא כמאן דעביד ל"א. וא"כ משו"ה סובר ר"י דלא ישא אשה קודם משום דהאונס שיהי' לו אח"כ לא יהי' נחשב כלימוד ואזיל בזה לשיטתו ומיושב הקושי' הנ"ל

ואולם בגוף הדבר דאונסא כמאן דעביד ל"א. הנה יש להביא ראי' דאין הדבר מוסכם מהא דאמר רב אסי בקידושין דף מ' אפי' חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה יעו"ש, מבואר מזה דסובר רב אסי דהואיל והוא אנוס בדבר נחשב כאילו עשה ומועיל טענת אונס להיות כמאן דעביד ג"כ. וא"כ יש לומר דבזה פליגי דר"י לשיטתו דאונסא כמאן דעביד ל"א ולזה אמר רחיים בצוארו אכן שמואל סובר כרב אסי דגם כמאן דעביד אמרינן ומשו"ה אמר נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה, והיינו דבאמת עיקר הטעם משום דאף אם יובטל עי"ז מלימוד התורה יהי' נחשב כאילו למד משום דאונס החיוב שעליו לפרנס אשתו ובניו פוטרו מלימוד ויהי' נחשב כאילו למד. והנה לפ"ז זה דוקא אם גם אחר נשואין שלו רצינו ומחשבתו לעסוק בתורה ורק אנוס בדבר שפיר נחשב לו כמעשה. ואולם אם מסיר הדבר מלבבו ואינו עוסק אף במחשבתו ורצונו מזה א"כ בודאי דלא נחשב כאילו למד. והנה כבר כתב רש"י ז"ל בפרשת בשלח בקרא דאז ישיר משה דהיינו נתן מחשבתו לשיר וכן אז יבנה שלמה במה משום דהיו"ד שבראש התיבה מורה על המחשבה שבמחשבתו לעשות כך. ובזה אני מבין דברי הש"ס בזבחים ל"ו ע"א לימא קרא לא תותירו מאי לא יניח כו' למחשבת הינוח והיינו דלא תותירו הוא המעשה אכן אם כתיב לא יניח הוא מורה על המחשבה שלא יחשב להניח ואקצר. ומעתה בדקדוק גדול אמר ר"י א"ש הלכה נושא אדם אשה ואח"כ ילמוד תורה היינו דאח"כ אחר נשואיו יתן מחשבתו ודעתו ורצונו ללמוד תורה וזה יועיל דאף אם הטרדות ובטלוהו יהי' נחשב כאילו למד משום דאונס הוא ונחשב כלימוד ולזה לא אמר לומד תורה דהי' משמע דמוכרח ללמוד דוקא ואמר ילמוד דהכונה שיתן מחשבתו ללמוד ואז בין אם יוכל ללמוד באמת ובין אם יהי' טרוד מ"מ יחשב לו כמעשה ומבואר הדקדוק הנ"ל בדברי שמואל.