גבעת הלבונה לו

בדפוס לבוב הביא ראי' מהרמב"ם דכתב בפירוש בפ"ד מה' יבום ה"מ צריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויתכוין הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן מבואר מזה דהוא כונת מצוה שצריכה לשמן דבהקנאת ל"ש לשמן עכ"ד הגאון ז"ל וא"כ כיון דהוא כונת מצוה וצריך שיתכוונו שניהם מוכח דגם הוא והיא שייכים שניהם במצוה הזו וזה ראי' גדולה

אכן בגוף דברי הגאון הנ"ל לענ"ד אין מהרמב"ם ראי' דשפיר יכולים לומר דכונת קנין הוא ורק דמה דצריך שיכוונו לשמן אין הכונה לשם קיום המצוה רק כמו שמצינו בגט וכתב לה לשמה והיינו לשם המגורשת כמו כן כאן דצריך שיתכוונו לשמן היינו היבם לשם היבמה והיא לשמו של היבם דחליצה בזה הוא מעין גט דבשניהם נפטרה האשה. ואדרבה לענ"ד לשון לשמן לא מצינו לשם כונת המצוה רק בענין הזה כמו דמצינו בקדשים לשמן והכונה לשם הקרבן הזה ולא לשם כונת מצוה וכן בגט אשה לשם אשה הזו. ואף דמצינו ג"כ בע"ז דף כ"ז וכי היכן מצינו מילה לשמה והכונה לשם קיום המצוה. אמנם זה רק לשון לשמה אבל לשון לשמן לא שייך בכונת מצוה ויותר הי' יתכן לשון לשמה. אבל לשמן משמע לשם החולץ והחולצת ורק דבגט בעינין רק דעתו זה הוה לשמה אכן בחליצה דצריך שיכוונו שניהם נקרא לשמן הוא לשמה. והיא לשמו. ותדע דהרי לדעת הה"מ בה' שופר סובר הרמב"ם דא"צ כונה במעשה המצוה רק בשופר דהיא קול בעלמא יעו"ש וא"כ בחליצה דהוא מעשה בודאי א"צ כונה ומדוע פוסק הרמב"ם דצריכים כונה. ורק משום דבאמת אין הכונה לקיום המצוה ורק כונת קנין לשם החולץ והחולצת ובחנם תמה הגאון על החכ"ץ שנעלמו דברי הרמב"ם מאתו ודוק

יא) ואציין עוד במה שהבאתי באות ד' בשם אאמו"ר הגאון ז"ל ליישב קושית זקנינו הגאון ז"ל בהא דיבמות ד"כ דפריך באלמנה נימא עדל"ת משום דכיון דבדידי' העשה דוחה שוב גם לדידה ליכא איסורא וכנ"ל. אמנם דבריו תמוהים לכאורה דמה יענה להא דפריך הש"ס שם ממזרת ונתינה מא"ל. והרי בזה דפסולי קהל שוב יוקשה קושית זקנינו ז"ל דהרי איהי לא מיפקדא בעשה. ובזה באיסור לאו השוב"כ עוברת היא אף אם אין הוא עובר והקושי' עצומה ע"ד אאמו"ר ז"ל אכן נראה בישוב הקושי' דהרי כבר הבאתי תירוצו של זקיני ז"ל דעשה דידי' דוחה גם הל"ת דידה דעשה דוחה ב' ל"ת. אכן יש להקשות דהנה זקיני ז"ל בספרו בסי' הנ"ל הביא ראי' דעשה דוחה ב' ל"ת מהא דאלמנה לכה"ג דהרי גם אשת אח ל"ת ורק דביבום עשה דוחה ואף דיש בה כרת מ"מ דוחה הואיל וא"א בענין אחר כמ"ש תוס'. וא"כ באלמנה לכה"ג איכא ב' ל"ת וע"כ דע"ד ב' ל"ת עכ"ד. אך במחכתה"ג ראי' זו איני מכיר דהרי אשת אח היתר גמור הוא דאף ביאה שני' מותרת ואם הי' מטעם דחי' ב"ש אסורה כמבואר ביבמות ד"כ שם וע"כ דבזה התירה תורה לגמרי ושוב ליכא רק איסור אלמנה. אכן אאמו"ר הגאון ז"ל כתב שם על הגליון ראי' דהרי בכל אלמנה לכה"ג איכא ב' ל"ת לא יקח ולא יחלל כמבואר בקידושין דף ע"ח ואף שיש לחדש דביבום ל"ש לאו דלא יקח משום דאשה הקנו לו משמים וליכא רק לא יחלל מ"מ הרי הש"ס בקידושין שם הקשה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני בשלא גמר ביאתו וא"כ ביבמה דלהרשב"א בעינין דוקא גמר ביאה א"כ בכל אלמנה לכה"ג יש ב' לאוין ומ"מ הקשה הש"ס דעשה ידחה ל"ת וע"כ דדוחה עכ"ד אאמו"ר הרב ז"ל, ומעתה הנה נראה לחדש דאע"ג דעשה דוחה ב' ל"ת מ"מ ג' וד' ל"ת אין עשה דוחה דהרי בחולין ס"ט מחלק הש"ס בין ב' לאוין לג' יעו"ש וה"ה לענין זה וא"כ קשה על תירוצו של זקיני ז"ל דהרי כיון שגבי דידי' יש ב' לאוין א"כ בצירוף לאו דידה יש ד' ואין עשה דוחה. ולכן נראה דבאמת תירוצו של זקיני ז"ל עם תירוצו של אאמו"ר ז"ל צדקו יחדיו ואם שלא יוצדקו מפורד יוצדקו מחובר. דבאלמנה לכה"ג דיש ד' לאוין ול"ש תירוצו של זקיני ז"ל שוב שייך תירוצו של אאמו"ר הרב ז"ל כיון דפסולי כהונה היא ואם בדידי' ליכא לאו שוב גם היא מותרת. ורק דקשה על תירוץ של אאמו"ר ז"ל מהא דפריך ממזרת ונתינה מא"ל דהיא פסולי קהל וכנ"ל ואולם בזה הרי ליכא רק לאו א' וא"כ בצירוף דידה איכא רק ב' לאוין ושייך שוב תירוצו של זקנינו ז"ל וזכינו דהתולדה במקום אב קאי ומה שחסר זה גילה זה ושניהם כאחד טובים ודוק כי קצרתי

ומאפס יותר הנני ידידוש"ת באה"ר ועזה

נפתלי הירץ באמבאך

בשולי המכתב

ואציין דבר א' בדברי התוס' ביבמות שהבאתי בפנים באות ה' דמצוה שנוהגת רק בכהנים וגם בנשי כהונה חשיב יותר שוב"כ ממצוה הנוהגת בכל ישראל ורק בזכרים. ודבריהם אינם מובנים דבאמת מצוה הנוהגת בכל ישראל מהראוי שתחי' שוה בכל נגד מצות הנוהגת רק בכהנים אף שגם הנשים מוזהרים דכל ישראל הטה הרבה יותר ויותר מהכהנים והנשים שלהם ולא ראיתי מי שיבאר דבריהם. והנה לכאורה הי' נראה עפ"מ דקיי"ל כל שאינו מחויב בדבר א"י להוציא חבירו ובברכות ד"כ קאמר אי נשים בבהמ"ז דרבנן א"י להוציא אנשים והתוס' והרא"ש שם הקשו דמ"ש מאיש שאכל כזית דהוא רק דרבנן ומוציא אחרים יד"ח וכתב שם הרא"ש דבאמת מצד הדין אפי' לא אכל כלל יכול להוציא דהוה מחויב בדבר כיון דכל ישראל ערבים זל"ז א"כ גם הוא מחויב בדבר מיקרי רק רבנן אמרו שא"י לברך אא"כ נהנה אבל אשה אינה בכלל ערבות ואינה מחויבת בדבר. יעו"ש. מפורש מדבריו דאם הוא בר ערבות נקרא מחויב בדבר. וא"כ לא יצויר לאו שאינו שוה בכל בזכרים כיון דאם כהן עובר גם ישראל עוברים מטעם ערבות דנקראים בר חיובא. אמנם נשים דאינם בכלל ערבות שפיר אין האיסור נוהג בהם וא"כ שפיר צדקו דברי התוס' דמצוה הנוהגת גם בנשי כהונה אף דרק בכהנים מ"מ נוהגת בכל הזכרים מטעם ערבות ובנשי כהונה אמנם מצוה אשר נוהגת בכל ישראל ולא בנשים א"כ אינה רק בזכרים חשיבה אשוב"כ נגד המצוה הנוהגת בכהנים ובנשיהם. ויהי' מכאן ראי' למה שנסתפק הצל"ח שם בברכות אי כהנים בכלל ערבות ולהנ"ל מוכח דכהנים בכלל ערבות ורק נשים לא ומבואר סברת התוס'

ואולם היותר נראה דכונתם בפשוט יותר דמצוה הנוהגת בכהנים ובנשיהם הלא הנשים יוכלו להיות כל נשי ישראל יוכלו לעבור באיסור הזה אם ינשאו לכהנים בפסול וא"כ מצוה זו נוהגת בכל נשי ישראל הן בת כהן והן בת ישראל וכל הנשים בכלל האיסור ומהזכרים רק הכהנים, אבל מצוה הנוהגת רק בזכרים א"כ לא יצויר האיסור בנשים כלל וא"כ כפי הכלל המבואר בש"ס יבמות קי"ט דכל יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות וא"כ זה האיסור נוהג במחצה זכרים לבד. אכן איסור כהונה נוהג במחצה נקבות ובזכרי כהונה א"כ נמצא באמת דזה הוה שוה בכל נגד איסור הנוהג בכל ישראל ובזכרים ומבואר דבריהם וזה אמת בעזה"י: