גבעת הלבונה לה

אמנם לבד זה מאוד תמוהים דברי הגאון ז"ל בזה ולדעתי דימה ענינים נפרדים דהאיך תלוי זה דכונת היבם לשם ביאה בהא דמחויב במצוה והכי בזה מקיים המצוה והרי קיי"ל דאף במזיד אם מכוין שלא לקיים המצוה קינה אותה ואף בע"כ דידי' ודידה קונה כמבואר ביבמות ר"פ הבע"י שם והרי בזה בודאי אינו מקיים המצוה כמ"ש תוס' בפסחים ד"ז ורבינו יונה בברכות פ"ק דבכיון בפירוש שלא לצאת אינו יוצא וא"כ האיך קונה בע"כ וע"כ דזה אינו תלוי בזה והא דבעינן שיכוין לביאה משום דכתיב יבא עלי' אבל אין הטעם משום דמחויב במצוה והדברים רחוקים זמ"ז והא שהוכיחו התוס' הנ"ל דבהעראה מקיים המצוה הואיל וקונה בהעראה הוא בפשוט דעיקר מצות יבום משום דכתיב יבמה יבא עלי' וא"כ אם זה נקרא בכלל יבא וקונה בזה א"כ גם המצוה מקיים בזה דא"א לחלק הדבר לחצאין ולהפריד בין הדביקים. אבל שנאמר דמשו"ה בעי כונת ביאה רק ביבם ולא ביבמה משום דהוא מחויב במצוה ולא היא זה דבר שא"א לומר ודבריו תמוהים לענ"ד. גם מ"ש שם ראי' דאף שאין המצוה רק עליו ג"כ שייך עדל"ת מהא דכתובות דף מ' תמה אני שלא ראה דברי התו"י שם דבאמת פירשו תירוץ הש"ס שם דמשו"ה ל"ש בזה עדל"ת משים דאין המצוה עלי' יעו"ש. גם הקושי' ביבמות דף כ' כבר קדמו הכפ"ת והרבה יש להאריך בכל דבריו שם ואקצר

ח) והנה לכאורה הדבר מפורש בש"ס כשיטה הנ"ל דבעשה דיבום אין האשה מוזהרת דקאמר בכתובות דף ס"ד ע"א מ"ש שומרת יבם דלא דאמרינן לה זיל לא מיפקדת מפורש דאין עלי' המצוה. ואולם נראה דאין משם ראי' דבאמת אם הוא מעכב איתה מעשות מצוה בשביל זה אינו מורד ורק בעניני אישות אם מעכבים זא"ז נעשים מורדים וא"כ אף אם האשה ג"כ מוזהרת במצות יבום מ"מ כיון שאינה חייבת בפ"ו א"כ זה שמעכב בעדה מקיום מצות יבום זה מצוה ככל המצות שבתורה שאינו נקרא מורד עבור זה ואין משם ראי' ואדרבה לכאורה משם ראי' בהיפוך דהרי הש"ס קאמר שם בתר הכי מ"ש לייבם דלא דאמרינן לי' זיל ונסיב כו' לחלוץ נמי כו' ומעתה הנה רש"י פירש תבע לייבם והיא אינה רוצה רק לחלוץ וכן תבע לחלוץ והיא אינה רוצית רק לייבם יעו"ש ובתוס'. ומעתה אם נאמר דהאשה אינה מקיימת מצוה דיבום מה הקשה הש"ס הרי העשה דחליצה בודאי דגם האשה חייבת דבפירוש כתיב בקרא וחלצה נעלו הרי דעלי' המצוה ג"כ

ואדרבה ראיתי להגאון המגיד מלבוב ז"ל בספרו שו"ת מוהרא"ש בסי' י"ד אות ו' הביא בשם גדולי הקדמונים דמ"ע דחליצה רק על האשה יעו"ש. ועכ"פ האשה בודאי חייבת וא"כ חילוק גדול יש בדבר דאם הוא רוצה לייבם והיא חפצה בחליצה שפיר יכולה לומר רציני יותר בחליצה שגם אני מקיימה מצוה ולא כן ביבום שאין עלי שום מצוה. אמנם אם הוא תובע לחלוץ והיא מעכבת אין לה שום טצדקי דהרי אדרבה בחליצה מקיימה מצוה ולא ביבום ומשו"ה נזקקין לו וע"כ דמוכח לכאורה דגם במ"ע דיבום האשה מוזהרת. אכן באמת בגוף הדבר שכתב הגאון הנ"ל בשם הקדמונים דמ"ע דחליצה רק על האשה הנה לא כתב מי המה הקדמונים ואין אתנו יודע למי ירמזון מיליו והאמנם דנאמן עלינו הגאון הנ"ל שהי' גאון מובהק ואולם בכאן עזב צדיק דרכו כי כתב שם ג"כ להוכיח כן מלשון החינוך במצוה תקצ"ט שכתב נצטוינו להיות היבמה חולצת ומוכח מזה דרק עלי' המצוה יעו"ש

ובמחכתה"ג טעה בזה ואדרבה החינוך מסיים שם בסוף המצוה ומ"ע זו נוהגת בזכרים ומוכח דאדרבא הוא סובר דהמצוה רק עליו ולא על האשה וכ"כ שם במצוה הקודמת ביבום וסובר דבין יבום ובין חליצה המצוה רק על הזכרים וכמ"ש ג"כ המנ"ח שם והגאון הנ"ל ראה ראש דברי החינוך ולא סופם. ובאמת המעיין היטב יראה גם בראש דבריו שם שכתב שנצטוינו להיות היבמה חולצת מפורש כן מדלא כתב שנצטוית היבמה להיות חולצת כמ"ש במצוה הקודמת ביבום שנצטוה מי שמת אחיו כו' משום דביבום המצוה עליו אכן בחליצה אין המצוה עלי' ולכן כתב רק שנצטוינו להיות היבמה חולצת היינו שהמצוה על הזכרים וז"ב ליודע ומכיר בלשונו הבהיר והגאון הנ"ל טעה בזה וא"כ מטובתן של הקרובים אנו יודעים טובתן של הרחוקים דגם הקדמונים שהביא שם לא דק בדבריהם. ובאמת גם בתשובת הרשב"א שם כתב בפירוש דגם בחליצה אינה מוזהרת וא"כ אין שום קושי' מהך דכתובות וצדקו דברי הש"ס

ט') ואדרבה נראה להביא ראי' מהש"ס דמצות חליצה גם על היבם מהא דקאמר ביבמות ד"כ דמשו"ה אין עשה דיבום דוחה ל"ת משום דאפשר לקיים שניהם בחליצה ואם נאמר דמצית חליצה רק על האשה א"כ האיך שייך בזה אפשר לקיים שניהם הרי בחליצה הוא אינו מקיים שום מצוה ואין זה חשיב אפשר לקיים שניהם. ואין לומר דכיון שבדידה אפשר לקיים שניהם לא דחי. דהרי בדידה מצות יבום בודאי ליתא וכדברי הרשב"א והחינוך הנ"ל דבקרא כתיב יבמה יבא עלי' ואעפ"כ הקשה הש"ס דלידחי והוא כתירוצים הנ"ל באותיות הקודמים וא"כ כיון שעיקר הדחי' רק מכח מצוה דידי' ואצלו א"א לקיים שניהם ודוחק לומר דבאחת זהו כונת הש"ס שם דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא והיינו דאין המצוה עליו. דאין הלשון משמע כן ורק דמצית יבום חשיבא יותר אבל אם אין עליו המצוה ל"ש כלל לומר אפשר לקיים שניהם ומהו דעתי' דרבא שם דסובר דהוה אפשר לק"ש. וע"כ דבאמת המצוה על היבם ג"כ ואולם גם דברי הר"י בן פלאט בתשובת הרשב"א שם דחליצה רק עליו אינם מובנים ואמנם החינוך לא ביאר הטעם וכנראה טעמו דכתיב וחלצה וזה במקום יבום קאי והואיל וביבום רק עליו ה"ה חליצה

אכן הר"י בן פלאט שם כתב וכיון שאינה במצות יבום אינה במצות חליצה כרבי יוסי דאמר כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' דאלמא חליצה ויבום איתקשו להדדי יעו"ש, ובאמת אין הבנה לדברים אלו דהאיך מוכח מזה דהוקשו להדדי דהרי בש"ס יליף דכל העולה מדאמר אם לא יחפוץ הא אם חפץ מייבם כל העולה כו'. ואין זה משום דהוקשו להדדי רק דהתורה מגלה דאם א"י לייבם א"י לחלוץ אבל לא הוקשו אהדדי ולא מצינו בשום מקום שהוקש חליצה ליבום. ואולי כוונתו דכל העולה ליבום משמע דמי שמחויב ביבום מחויב ג"כ בחליצה. ואולם אין זה מבואר בדבריו וגם הטעם שכתב בתשובה שם דמשו"ה מצות יבום רק על האיש משום דאשה לא מיפקדה אפרי' ורבי' לא זכיתי להבין דהכי מצות יבום משום מצות פ"ו של היבם הרי אדרבא מצות יבום משום פ"ו של המת וא"כ מה בין היבם להיבמה ואין פירוש לדברים אלו. ובאמת בפשוט הי' לו לומר דבקרא כתיב יבמה יבא עלי' ומשמע דהמצוה רק עליו. אמנם לפ"ז שוב בחליצה דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו שוב מוכח דהמצוה עלי' ומדוע בחליצה מפיק להקרא ממשמעותי' בשביל היקש שלא נמצא בשום מקום וצ"ע אלי דבריו הקדושים והשי"ת יאר עיני

י') ונראה להביא ראי' דבחליצה המצוה על שניהם דהנה כבר נסתפק זקיני החכ"ץ בתשובה א' מה הוא הכונה בחליצה אם כונת קנין או כונת המצוה דמצות צריכות כונה ודעתו שם דהיא כונת קנין. אכן הקצוה"ח בסי' ער"ה הקשה עליו דא"כ מדוע בעינין שיכוונו שניהם הרי בדעת אחרת מקנה ל"ב כונה ישו"ש ונמצא מזה דהוא כונת מצוה. והגאון מהרי"ש נ"ז זצ"ל בהגהותיו בחכ"ץ שם