גבעת הלבונה לד

א"כ שפיר שייך שאחד"א ונאמנת ושפיר כתבו התוס' ומיושב קושית מהרש"א ז"ל ואמנם מהרש"א כתב שדוחק הוא לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל. אכן לדברינו הדבר ברווחא

ואולם אף שקושית זקיני הגאון ז"ל על הרשב"א מיושבת בטוב. אכן עדיין קשה על הרשב"א ז"ל דמה פריך הש"ס דנימא עדל"ת והרי לדברי הרשב"א בודאי דעשה דיבום אינו שוה בכל דאינו נוהג בנשים וא"כ לפמ"ש בתוס' ביבמות דף ה' דאיסור שאינו נוהג בנשים אף שנוהג בכל הזכרים חשיב יותר אשוב"כ מאיסור שנוהג רק בכהנים ואולם נוהג גם בנשי כהונה וא"כ עשה דיבום הוה אשוב"כ לגבי איסור דאלמנה והאיך שייך בזה עשה דוחה ל"ת ומאי פריך הש"ס. ובעכצ"ל דהמקשה סובר דנהי דעל המשנה לא ק' דיש לומר דס"ל לתנא דמתני' דעשה שאשוב"כ אינו דוחה ל"ת השוב"כ אבל עדיין קשה אתנא דברייתא שהביא בש"ס שם תניא רבי יהודא מחליף איסור מצוה אלמנה לכה"ג כו' וא"כ הרי רבי יהודא מוכת בשבת דף כ"ה ע"ב דקאמר גבי תלמידי רבי יהודא ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה וכיון שרבי יהודא שם לא אמר לכם ע"ז דבר רק בענין סדין בציצית דהלכה כב"ה מוכח דבזה דסוברים דבלילה לאו זמן ציצית אינו חולק עליהם. ובלא"ה כיון דתלמידיו סוברים כן בודאי דגם הרב אומר כן. וא"כ הרי כבר הוכיחו התוס' שם מזה דנשים פטורות מציצית יעו"ש. וא"כ כיון דרבי יהודא סובר דנשים פטורות מציצית א"כ מכח מכלאים בציצית דעשה שאשוב"כ דוחה לאיסור כלאים השוב"כ ושפיר פריך הש"ס אליבי' דר"י מדוע אינו דוחה. ומעתה שפיר פריך הש"ס שוב ממזרת ונתינה מא"ל והיינו כיון דהקושי' לר"י דסובר דגם עשה שאשוב"כ דוחה ומיושב הקושי' הנ"ל

ה') אכן עדיין יוקשה דהרי באמת בדברי רבי יהודא בברייתא לא הוזכר רק אלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד וכמו כן הראי' שהביא דמשו"ה קרי לי' איסור מצוה משום דכתיב אלה המצות קאי רק על פסולי כהונה וכמו שפירש"י שם וא"כ בדברי ר"י לא הוזכר כלל ממזרת ומאי פריך הש"ס מא"ל הרי יש לומר באמת דמתייבמת לר"י משום דעשה דוחה ל"ת ומאי פריך הש"ס כיון דעל המשנה אין קושי' דיש לומר דס"ל דאינו דוחה משום דהוה אשוב"כ וכנ"ל ועיקר הקושי' על ר"י ואליבי' שפיר יש לומר דדוחה. והאמנם דיש לומר דמשמע להש"ס דר"י לא פליג אמתני' רק מה דקרי לזה איסור מצוה ולזה קדושה. אבל במה דחשיב גם ממזרת בזה לא פליג עליו. ואולם זה שנויא דחיקא כיון דאדרבה בדברי ר"י לא הוזכר כלל ממזר משמע דהוא לא מיירי כלל מזה

ולכן נראה להביא ראי' מכאן לספיקו של הד"מ באה"ע סי' ט"ו במקדש שני' אי קידושי אחר תופסין בה והב"ש סובר שם בסק"א דתופסין גם קידושי שני' הואיל דשני' הוית ומדרבנן לא תפסו בה קידושי הראשון והט"ז שם וכן זקיני החכ"ץ בהגהותיו וגם הבית מאיר חולקים עליו בזה יעו"ש. והמעיין בד"מ שס יראה דעיקר ספיקו הואיל דקיי"ל בח"ל דמקודשת ואם חזר אחר וקידשה אינה מקודשת א"כ א"א לומר דשני' דרבנן תהי' חמורה מח"ל יעו"ש ובב"מ מזה. הנה מבואר חזה דמספק"ל להד"מ אי חז"ל עשו איסור שניות שיהא כעין עריות דאורייתא או דגזרו רק על הביאה שתהי' אסורה אבל לא עשאום כעריות ומעתה לפ"מ דהעלה הטו"ז והמגיה שם בראי' מסי' מ"ד דאם קידשה אחר אינה מקודשת דלא גרעא מח"ל. וא"כ שפיר פריך הש"ס כיון דבדברי ר"י הוזכרו גם שני' דלא מתייבמות א"כ מכ"ש ממזרת ונתינה דהרי לא עדיפא שני' מממזרת ואדרבה וא"כ שפיר הקשה ממזרת ונתינה מא"ל וראי' מכאן להטו"ז ודו"ק

ו') אכן לכאורה יש להביא ראי' דעשה דיבום הוה עשה השוב"כ מהא דפריך הש"ס בריש יבמות דלמ"ל קרא דעלי' דהרי הוי ל"ת שיב"כ ורוצה הש"ס למילף דעשה דוחה ל"ת שיב"כ מכיבוד אב ומבנין ביהמ"ק, ומעתה אם נאמר דעשה דיבום הוי אינו שיב"כ הן אם נאמר כדעת התוס' משום דאינו נוהג במלך והן אם נאמר כד' הרשב"א דאינו נוהג בנשים וא"כ עדיין יוקשה דהרי מכיבוד אב ואם מוכח רק דעשה השוב"כ דוחה לאו שיב"כ וכן מבנין ביהמ"ק לפי שיטת הרמב"ם בה' בית הבחירה דנשים חייבות בבנין ביהמ"ק א"כ רק בשם דהעשין שוין בכל דוחה לאיסור שיב"כ. אמנם עשה דיבום שאינה שוב"כ אין לנו ראי' דדוחה ואף בלא הקרא נדע דאינו דוחה ושוב למ"ל הקרא דעלי' לשיטת הפוסקים הנ"ל

ואולם יש לומר בדעתם דהרי באמת כבר הקשו כולם בהא דמשני הש"ס בלאו דמחמר והרי עדיין יוקשה דשבת עשה ול"ת ותירץ הרשב"א בשם ר"י דמחמר אינה אינה בעשה דהעשה קאי רק אמלאכות שחייבין עליהם סקילה וכרת יעו"ש, וא"כ בס"ד דקאי אכל המלאכות א"כ בשבת עשה ג"כ חוץ הלאו וא"כ עכ"פ כיון דנשמע מכבוד ובנין ביהמ"ק דעשה השוב"כ דוחה לאו שיב"כ ועשה ג"כ א"כ ה"ה דעשה שאשוב"כ דוחה איסור כרת גרידא, ועוד דהרי באמת שבת חמירא מאיסור אחות אשה דרק בכרת ושבת יש בה סקילה וא"כ אם עשה השוב"כ דוחה איסור סקילה החמור א"כ בודאי דעשה שאשוב"כ דוחה עכ"פ איסור כרת גרידא ומיושב קושי' הנ"ל ואין מכאן ראי' להיפוך משיטתם

ז') וראיתי להגאון מוהרמ"ז א"ש זצ"ל בתשובתו הנדפסת בישויע"ק אה"ע סי' קס"ה שם העלה מסברא דעשה דיבום רק על היבם ולא על היבמה והוכיח זה דהרי בנתקע ביבמתו קיי"ל דאינו קונה משום דצריך כונה לשם ביאה ובדידה קיי"ל דאפי' ישנה קנה והיינו משים דעליו חלה המצוה להתיבם צריך שיכוין עצמו לביאה אבל בדידה דאין המצוה עלי' משו"ה אף בלא כינה נקנית עכ"ד והביא אח"כ שמצא ברשב"א דליכא מצוה עלי'. והנה מה שהוכיח מסברתו דאין עלי' המצוה מהא דקנאה כשהיא ישנה וסובר דאם אינה מקיימה המצוה שמחויבת בה אינו קונה אותה. הנה לכאורה הדבר תלוי במחלוקת התוס' ביבמות דף כ' ע"ב והרשב"א בחידושיו שם דדעת התוס' דבהעראה דקנה אותה בע"כ דמקיים המצוה בהעראה יעו"ש בד"ה גזרה והרשב"א בחידושיו שם דעתו דנהי דרבי קרא דקונה בהעראה מ"מ אינו מקיים המצוה רק בגמר ביאתו יעו"ש. מבואר מזה דלהרשב"א אין הדבר תלוי זב"ז ושפיר נוכל לומר דאע"ג דנקנית מ"מ אינה מקיימת המצוה וא"כ שוב יש לומר דחייבת במצוה זו

אכן באמת גם להתוס' אין זה ראי' כלל. דהנה גוף סברת התוס' שהביאו ראי' מהך דקונה בהעראה דג"כ מקיים בזה המצוה אינו מובן דהאיך מוכח מזה דמקיים גם המצוה הרי יש לומר דקונה אותה ועדיין לא קיים בזה המצוה, אכן נראה דסברת התוס' עפמ"ש רש"י ביבמות דף נ"ב ע"א ד"ה נתן דמש"ה מאמר רק דרבנן משום דבאמת אין קידושין תופסין באשת אח והתורה לא התירה לו לעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא יעו"ש. וא"כ אם נקנית בהעראה בע"כ דבזה מקיים המצוה דאל"כ הרי אין קידושין תופשין בה ומובן סברת התוס'. וא"כ כ"ז היכא שגם הוא אינו יוצא המצוה אבל אם הוא מקיים המצוה שפיר קונה אותה אף שהיא אינה מקיימת המצוה דהרי גם לדבריו דאינה מחויבת ג"כ קשה האיך קונה אותה הרי בה אין מצוה והוית אשת אח וע"כ כיון דהוא מקיים המצוה שפיר קונה אותה וא"כ אין מכאן ראי':