גבעת הלבונה ל

יומא דף ס"ב ע"א ד"ה שני כתבו דבהיקש גמור שפיר למידין זה מזה וזה מזה מכח אין היקש למחצה שלא כדברי הצל"ח יעו"ש ועיין רש"י משפטים כ"א ז' בשם מכילתא דמקיש עברי לעברי' ועברי' לעברי מבואר דלא כהצל"ח. ומצאתי בתוס' זבחים ל"ט ע"ב ד"ה לפר כתבו וכ"ת דפר יוה"כ איתקיש כו' ולא פר הע"ד ליוה"כ הא ליתא יעו"ש שרצו לומר כהצל"ח והביאו ראי' דל"א כן ומבואר דעתם דלא כהצל"ח [וכעת בעת ההדפסה מצאתי בעזה"י בבעל המאור בר"ה דף ל"ד כתב שם בפירושא דסוגי' כמ"ש באות ג' ומפורש שם כדברי הצל"ח לענין היקש וגם דבגז"ש ל"ש לומר כן ושמחתי מאד. וגם בטו"א בר"ה שם מצאתי שכתב כן. ואולם בטו"א שם בד"ה ב' מד"ת מסופק אי גם בגז"ש אמרינן כן יעו"ש]

ט') אכן בגוף דברי הצל"ח הנה הכריחו לזה הקושי' שהקשה בהא דקאמר הש"ס בפסחים כ"ח שם ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתי והרי מהראוי לומר אין היקש למחצה כיון דמקשינין מצה לחמץ שוב נקיש ג"כ חמץ למצה. ולענ"ד נראה ליישב קושיתו. ונקדים לבאר ד' הש"ס בחולין י"א דקאמר אתיא משעיר המשתלח דרחמנא אמר ולקח את שני השעירים שיהי' שניהם שוים וליחוש דלמא חד מנייהו טרפה הוא כו' וכ"ת מאי נ"מ מינה הא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם יעו"ש. ודברי הש"ס תמוהים מאוד דהרכיב שני דברים הא דשניהם שוים והא דבעינין ראוי לשם וגם הא דקאמר מאי נפקא לן מינה הרי בעצמו אמר דבעינין שיהי' שניהם שוים ואין הבנה לדברים אלו וכבר תמהו בזה ועי' באהל יהושע בסי' נ"ה וכבר תמה בזה המעה"ח הובא בהגהות הגאון מהרצ"ח בחולין שם

ולענ"ד נראה לבאר דברי הש"ס בדרך פלפול. דהנה עוד הקשו שם דהרי הך שיהי' שניהם שוים הוא רק למצוה ולא לעיכובא וא"כ בא"א גם לכתחלה כשר. אכן קושי' זו נראה ליישב בפשוט דהרי הש"ס ביומא ס"ב שם קאמר מנין אע"פ שאין שניהם שוים כשרין ת"ל שעיר שעיר ריבה. ומעתה אי לא אזלינן בת"ר למ"ל הריבוי דשעיר שעיר דאע"פ שאינם שוים כשרין הרי ממילא נדע דרק לכתחילה דאל"כ שמא חדא מינייהו טרפה וע"כ דאזלינן בתר רוב ואין לחוש לזה ושפיר יש לומר דגם בדיעבד פסול ולהכי צריך קרא שעיר דבדיעבד כשר ומיושב קו' הנ"ל בפשוט. ואולם לענ"ד קשה מאוד הא דקאמר הש"ס שיהי' שניהם שוים ודילמא חד מינייהו טרפה ואינם שוים והרי היכן מצינו זה ומנ"ל דצריך שיהי' שניהם שוים גם בזה והרי בש"ס יומא ס"ב שם קאמר דיש ג' קראי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים הרי דצריך לכל אחד קרא מיוחד וא"כ על זה דשניהם שוים בכשרות דאין לנו קרא מיוחד מנ"ל זה ובאמת לא מצינו בש"ס שם רק דמצותן שיהי' שוים במראה וקומה ודמים ולא שיהי' שוים בכשרות וכן הרמב"ם לא הביא זה. ואמנם באמת אין צורך לזה דבל"ז צריך שיהי' שניהם כשרים משום דבעינין שיהי' ראוי לשם והרמב"ם הביא הלימוד דיעמד חי ועכ"פ אין צורך ללמוד מהך דשניהם שוים. אבל על הש"ס דרצה, ללמוד מזה קשה הרי אין לנו קרא ע"ז. ואין לומר דאם הוא טרפה אינו שוה בדמים עם הך דשה. דז"א דהרי אין טריפותו ניכר וא"כ שפיר שוה בדמים ותמה אני על מפורשי הש"ס שלא העירו בזה דהוא לימוד חדש שאין קרא ע"ז ולא נמצא בשום מקום

ואשר נראה בישוב הדבר. ונקדים ליישב קושית התוס' ביומא ס"ב שם בהא דקאמר הש"ס בשבועות י"ג דר"ש יליף מהך דולקח את שני השעירים לענין כפרה וקאמר לרבי יהודא להכי איתקש שיהי' שוים במראה וקומה ודמים. דמנ"ל לר"ש הך דיהי' שוים במראה וקומה ודמים אם אליבי' נצרך ההיקש לענין כפרה ויעו"ש שפלפלו בהך דאין היקש למחצה. ולענ"ד נראה בישוב קושיתם דר"י ור"ש לשיטתייהו אזלי. דהנה כבר העירו התוס' בהא דקאמר הש"ס דלר"י צריך הקישא למראה קימה ודמים והרי מהראוי לומר אין היקש למחצה יעו"ש, ונראה בשיטתי' דר"י דע"כ שייך לומר אין היקש למחצה רק בדבר שבאמת נוכל להקשותם לכל דבר שפיר יש לומר אין היקש למחצה. אכן בדבר שבאמת חלוקים המה זמ"ז בכמה דברים א"כ אף שהקישה התורה אותם לדבר אחד מ"מ לא שייך לומר אין היקש למחצה דהרי בע"כ אינם שוים לכל דבר וא"כ יש לומר דרק לדבר זה הקישה אותם התורה ולא לשאר דברים

ונראה להביא ראי' לזה מהא דכתבה תורה תלתא קראי שני להקיש אותם למראה וקומה ודמים והרי נוכל ללמוד כ"ז מחד קרא דכיון שהקישה אותם תורה שוב אין היקש למחצה. וע"כ דבזה ל"ש לומר אין היקש למחצה. כיון דאין דינם שוה בהרבה דברים ואין שים קשר בין שעיר הפנימי לשעיר המשתלח ואחר הגרלה זה פונה לפנים וזה לעזאזל וא"כ ל"ש לומר בה"ג אין היקש למחצה ומשו"ה צריך ג' קראי לכל דבר בפ"ע דבחדא קרא הייתי אומר דרק בדבר אחד צריכים המה להיות שוים ולא בשאר דברים ומשו"ה צריך לכל א' קרא מיוחד. ומיושב קושית התוס' דכיון דצריך הקראי למראה קומה ודמים שוב אין ללמוד מזה לענין כפרה

ובזה נראה לבאר דברי הש"ס ביומא שם התמיה מאוד לכאורה דקאמר ת"ר יקח שני כו' מת"ל שני שיהי' שניהם שוים כו' עיכובא מנ"ל סד"א שני שני שני כתיב והשתא דרבי רחמנא שעיר שעיר שני שני למ"ל חד למראה וחד לקוחה וחד לדמים יעו"ש. ובאמת תמוה הלא הברייתא קאי על המשנה דצריכים להיות שוים במראה וקומה ודמים משום דכתיב שני שיהי' שניהם שוים ומוכח דמחד קרא ילפינין כולהו וקאמר דאי לאו שעיר שעיר הו"א דשני שני שינה הכתוב לעכב וא"כ בע"כ דמחד קרא נשמע כולהו ואא"כ קאמר דהשתא דריבה קרא שעיר שעיר צריכים הני קראי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים. ומעתה כיון דצריך לכ"א קרא מיוחד א"כ שוב אין כאן שינה עליו הכתוב לעכב וא"כ למ"ל הך ריבוי דשעיר שעיר הרי אין לנו שום לימוד לעיכובא ואינו מובן דברי הש"ס. מעיקרא מה קסבר דמחד קרא נשמע כולהו שיהי' שוים בכל דבר ובסוף צריך קראי לכל אחד בפ"ע ולא ראיתי מי שיבאר הדבר

אכן בדרכנו הנ"ל נראה לבאר דבאמת מהראוי לומר דמחד קרא נשמע לכולהו מכח אין היקש למחצה. וא"כ שפיר יליף הברייתא מקודם מחד קרא שיהי' שניהם שוים בכל דבר וממילא שפיר שייך לומר אין היקש למחצה ושוב הני קראי המה לעכב. אולם לבתר דריבה הקרא שעיר שעיר וא"כ א"א לומר דשינה לעכב בע"כ מוכרחין לומר דבה"ג ל"ש לומר אין היקש למחצה כסברתו הנ"ל, ומזה גופא דכתבה תורה קראי לכל הני ביחוד נשמע סברא זאת דבה"ג ל"ש לומר אין היקש למחצה ומבואר דברי הש"ס הנ"ל

ואולם עדיין יש לומר דאין הוכחה מזה דהא דכתבה התורה ג"פ שני לאו משום דבה"ג יש היקש למחצה ורק דהנה כבר נודע מ"ש הלח"מ בפ"ד מה' יבום וחליצה דתרי פסולי לכתחלה אם נצטרפו יחד פסול אף בדיעבד וא"כ לפ"ז נמצא דאם השני שעירים אינם שוים לא במראה ולא בקומה פסול גם בדיעבד דנהי דריבה קרא דשעיר דבדיעבד כשר הוא רק בחד פסול אבל בהצטרפות שני פסולים בזה לא גילה קרא ופסול בדיעבד וכן אם אינם שוים במראה ודמים או בקומה ודמים כיון דעכ"פ הוה ב' פסולי לכתחילה. ואולם כ"ז אם כל אחד נלמד מקרא