גבעת הלבונה כז

בין חלב ליוה"כ ויוכל הש"ס לצייר ביוה"כ כמו בחלב ואין ראי' כלל מזה. ואין לומר דכונתו בהא דקאמר שם תרומה ולא אמר יוה"כ ז"א דהרי בתרומה היא מיתה ביד"ש ויוה"כ בכרת ובש"ס רצה לצייר רק במיחה ביד"ש שבזה פליגי אביי ורבא ולא מצי לומר יוה"כ ובע"כ שכיון להא דחלב ושם מבואר חייב ולא הועיל כלום בתירוצו ומאוד תמה אני עליו בזה עיין בש"ס שם ותראה דדבריו תמוהים. וגוף הדבר שכתבתי באות י"א דהנאת מעיו גם בשלכד"א איכא מצאתי בברוך טעם בשעה"ח דין ד' פרק ז' כ"כ ושמחתי

טו) אכן בגוף הדבר ביוה"כ אם החיוב בגרון או במעיו תמה אני על החת"ס והמנ"ח שפלפלו בזה והדבר מפורש בש"ס שבועות י"ג ע"ב דלרבי משכח"ל כרת דיומא באכל אומצא וחנקי' ומית יעו"ש. ואם נאמר דחייב רק בהנאת מעיו א"כ לא משכח"ל דאם מת בחניקה א"כ לא נכנס לתוך מעיו רק נשאר בגרונו ומת וא"כ אין בזה חיוב כרת דלאחר מיתה אין עליו חיוב ובשעת מיתה לא נכנס לתוך מעיו עדיין דחניקה הוא בגרון קודם שנכנס למעיו ומוכרחין לומר דגם ביוה"כ חייבין בהנאת גרון. ותמה אני על הגאונים הנ"ל שהעלימו עין מזה. ואילולא דמסתפינא הייתי אומר דביוה"כ לכ"ע חייבין בין על הנאת גרון בלא הנאת מעיו ובין על הנאת מעיו בלא הנאת גרון דבתורה לא כתיב אכילה ולא שביעה רק עינוי. וא"כ יש לומר דבין אם נהנה בגרונו ובין אם נהנה במעיו עכ"פ הוה יתובי דעתא בזה וחייב. ושונה הוא מכל המצות שבתורה. והדבר צריך ביקור בש"ס ופוסקים

והנני בזה ידודוש"ת באהבה נפתלי הירץ באמבאך החופ"ק הנ"ל

בשולי המכתב

והנה בדברי המהרש"א בח"א עירובין שהבאתי באות י"ג נראה לבאר דברי הש"ס בכורות כ"ו ע"ב וכ"ת מיתה לא ת"ש כו' והתוס' הקשו דלא חשיב לי' בהדי אלו שבמיתה ופירשו דקרוב הוא לענין מיתה ואינו מובן דאם אינו בכלל זה מה קאמר וכ"ת מיתה לא ת"ש דהרי באמת אין בו חיוב מיתה. ולכן נראה דהנה הדבר ברור דהך דמסייע בבית הגרנות אינו איסור תורה דאין שום קרא ע"ז והקרא דשחתם ברית הלוי הוא רק מדברי קבלה וג"כ לא קאי ע"ז וע"כ דהאיסור הוא רק מדרבנן תדע דהרי קאמר הש"ס בדכ"ז שם דבתרומות ח"ל מותר וע"כ משום דהאיסור רק דרבנן לא גזרו בתרומת ח"ל. והדברים ברורים וא"צ לראי' כיון דאין ע"ז בתורה לא לאו ולא עשה. והנה לפ"ז לפי"ד מהרש"א הנ"ל דהעובר ע"ד חכמים חייב מיתה הוא רק באיסור שהוא סייג לאיסור מיתה. א"כ בנ"ד אף שאסור מדרבנן לא הי' חייב מיתה. ואולם כיון שהברייתא הביאה קרא דואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו וא"כ איסור זה הוא סייג לאיסור מיתה שפיר יש בו מיתה מטעם דעובר ע"ד חכמים וזהו הפירוש בש"ס וכ"ת מיתה לא היינו גם משום עבירה על דברי חכמים אין בו מיתה ת"ש וכו' וא"כ הוא סייג לאיסור מימה ושפיר גם הוא חייב מיתה ומיושב קושית התוס' ומבוארים דברי הש"ס ודוק בזה

סי' ב'

ב"ה ג' תצא תרסט"ל פה"ק לובאטשוב יצ"ו

כבוד ידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי בחדרי תורה עצום ורב בפלפול וסברא בנש"ק כש"ת מו"ה אשר לעמיל הורוויטץ שליט"א (זצ"ל) האבד"ק שענדישוב יצ"ו

אחדשתה"ט כמשפט. נתכבדתי ביקרת מכתבו והתענגתי להתבשר משלומו ושלום תורתו והנני בזה להשיבו על דברי תורתו היקרים אצלו

א') הקשה מעכת"ה בש"ס קידושין ל"ה בהא דקאמר הש"ס דילפינן דנשים פטורים ממ"ע שהזמ"ג דהוקש לתפילין ופריך ולמ"ד תפילין ל"ה מ"ע שהזמ"ג מא"ל ומשני מאן שמעת לי' האי סברא ר"מ ור"מ סבר ב"כ הבכ"א אין מלמדין ופריך ולר"י דאמר מלמדין ותפילין מ"ע שלא הזמ"ג מא"ל ומשני משום דהו"ל מצה שמחה והקהל ג' כתובים והקשו תוס' לאביי דאשה בעלה משמחה מה יתרץ לר"י ותירצו דאוקי קידוש היום בהדייהו יעו"ש, והקשה מעכת"ה דמדוע הוצרך הש"ס לתרץ לר"י משום הקהל ויוקשה לאביי ונצטרך לדחוקי קידוש היום. והרי בל"ז נכון דהרי התוס' הקשו ביבמות דף ד' דנדרוש סמוכין ונחייב נשים בציצית דכל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו במצות ציצית ותירצו דהא דנשים פטורות משום דילפינין מתפילין וזה עדיפא מסמוכין ולמ"ד תפילין ל"ה מ"ע שהזמ"ג אפשר דלדידי' נשים חייבים בציצית יעו"ש בתוס'. מבואר דלמ"ד תפילין מ"ע שאין הזמ"ג נשים חייבות בציצית וא"כ מה הקשה הש"ס לר"י דאית לי' ב"כ מלמדין ותפילין לא הוה זמ"ג מא"ל. הרי אליבי' נשים חייבות בציצית ואיכא ג"כ מצות ציצית במקום תפילין ושוב יש ג' כתובים ומה הקשה הש"ס הרי אם אפיק תפילין א"כ עייל ציצית במקומו עכ"ק והניחה בצע"ג וכתב שהציע הקושי' לפני גדולים ואין פותר לתרצה. והקושי' נפלאה

והנה לכאורה לא הבנתי הקושי' דהרי ענין ג' כתובים הוא רק אם כולם נצרכים רק לזה מוכח דאין מלמדין אבל אם א' מהם אינו מוותר שוב ליכא ג' כתובים וא"כ הרי בכאן הסמוכים דציצית לכלאים צריכי לענין עשה דוחה ל"ת כמבואר ביבמות שם ובכ"ד וא"כ פסוק זה איננו מופנה לדרשה וא"כ אף אם נדרוש ג"כ מזה דנשים חייבות בציצית מ"מ אינו מיותר וא"כ ל"ה בכלל ג' כתובים ונשארו רק ב' כתובים ולר"י ב"כ מלמדין ושפיר הקשה הש"ס ואין התחלה לכאורה לקושייתו

אכן גברא רבא כמעכת"ה אמר מילתא אין מזניחין אותו ונראה דקושייתו יש לה מקום. הנה לכאורה גוף דברי התוס' שהקשו דנדרוש דכל שישנו בכלאים ישנו בציצית אינם מובנים דהרי דרשינן כבר הסמוכין לענין עשה דוחה ל"ת ושוב לא נוכל לדרוש גם זה דהרי אפי' בהקישא דעדיפא מסמוכים כתב הצל"ח בפסחים כ"ח דאף דאין היקש למחצה מ"מ זה רק דמה דמקשינין אחד לחברו הוקש לכל מילי אבל דשוב נימא בהיפוך דנקיש חבירו לו זה לא אמרינן יעו"ש. וא"כ בסמוכים דכבר נדרשו לדבר אחד מנ"ל לדרוש ג"כ כל שישנו ובשלמא בהא דעירוכין ומנחות שהביאו התוס' דקאמר הש"ס סד"א שפיר קאמר דסד"א דנדרוש הסמוכים רק לענין זה ולא לעשה דוחה ל"ת. אבל בהא שהקשו התוס' דנדרוש באמת כן ובפרט במ"ש דלמ"ד תפילין ל"ה מעשהז"ג דרשינין באמת כן קשה שפיר מנ"ל לדרוש תרוייהו מזה ולכן נראה דהתוס' קאי שם על מה שהקשו מקודם דנדרוש איפכא דבמקום גדולים ג"כ אסור כלאים ותירצו דלזה א"צ קרא דממילא נדע דאסור וע"כ דקרא להתיר. וע"ז הקשו שוב דילמא אתי קרא לחייב נשים בציצית והיינו ובאמת לא נדרוש הסמוכים להתיר כלאים בציצית וע"ז תירצו דיש היקש מתפילין ולמ"ד תפילין ל"ה זמ"ג אפשר דלדידי' נשים חייבות בציצית והיינו דדרשינן הסמוכין רק לזה ולא לכלאים בציצית כן צריכים אנו לומר בכונתם. ובהיות כן שוב יוקשה קושית מעכת"ה בש"ס דקידושין הנ"ל כיון דהסמוכים בע"כ אתי רק לזה א"כ שוב למ"ד תפילין ל"ה מ"ע שהזמ"ג ג יש ג' כתובים ושפיר הקשה מעכת"ה. וראוי' אליו כי הוא מושכלת

אמנם כן נראה לענ"ד ליישב הקושי'. דהנה לכאו' לפ"ז