גבעת הלבונה כו

מצ"כ סתר דברי הפ"י שהבאתי באות ה' שכתב לחלק בין מצה למרור לענין כונה ודעתו דמרור ומצה שוים בזה. ולענ"ד נראה להביא ראי' גדולה לזה דגם במרור הדין כמו במצה מדברי הירושלמי בפסחים פ"י ה"ג שם מקשה. לר"י דסובר במרור דמצ"כ מהא דתניא אכל מצה יצא בין כיון בין לא כיון יעו"ש. ואמת הדבר. דבש"ס דילן הקשה מהא דאכלן והיינו מצה ומרור אמנם בירושלמי הקשה מפורש ממצה לחוד יעו"ש. ומעתה אם נאמר כדברי הפ"י הנ"ל דאף דבמצה ל"ב כונה מ"מ מרור בעי כונה מה קושי' הרי יש לומר דרק במרור סובר ר"י שם דבעי כונה משום דלא נהנה משא"כ מצה ובע"כ דגם במרור שייך שכן נהנה וכדברי המלוה"ר הנ"ל דעכ"פ אכל המרור וזה ראי' גדולה ומעתה צדקו דברי החת"ס דכיון דר"ל סובר במרור דבעי כונה א"כ גם במצה כן. ורק מ"ש שם דר"ל סובר בפרק ע"פ מצ"כ גם במצה הוא שלא בדקדוק. אבל לענין גוף הדבר הצדק אתו. וע"פ דברי החת"ס איצתמדו דברי אחי ורבי הגאון זצ"ל בספרו אה"י בסי' ס"א אות י"א בשם בנו הגאבד"ק אשפצין שליט"א לבאר דהא דפליגי ר"י ור"ל בחליצת מעוברת דר"י סובר כונת הקנאה בעינין ור"ל סובר כונת מצוה יעו"ש, ועפי"ד החת"ס איצתמדו דבריו יעו"ש ואקצר

אכן מה שתמוהים דברי החת"ס הנ"ל בענין חליצה מוטעת בביאורו למחלוקת ר"י ור"ל. דמה יענה להא דמבואר בירושלמי בפרק ע"פ הנ"ל דרבי יוחנן סובר ג"כ במרור דבעי כונה וא"כ גם לרבי יוחנן בעינין בחליצה כונת מצוה ויוקשה כקושיתו דהרי בע"מ ל"ה כונת מצוה כיון שאינה נותנת לו. זהו חדא ועוד יותר אני תמה דהרי גם בירושלמי בסו"פ מצות חליצה הובאה הך מחלוקת דר"י ור"ל בענין חליצה מוטעת כמו בש"ס שלנו יעו"ש. והרי לשיטת הירושלמי בפסחים הנ"ל סובר ר"ל במרור דא"צ כונה ור"י סובר דצריך יעו"ש בק"ע וא"כ פלוגתא זו עם הך דחליצה מוטעת סתראי נינהו לדעת החת"ס וצע"ג

יג) שוב נזכרתי במ"ש באות י' לבאר מחלוקת אביי ורבא ביבמות ד"כ אי נקרא רשע דרבא לשיטתו דסובר דדרבנן הוה ד"ת ואביי חולק. הנה יש לומר דבאמת אביי ג"כ מודה לזה ורק דשם נחלקו אביי ורבא לפרש דברי רבי יהודא ולדברי המרגניתא טבא הנ"ל סובר ר"י בסנהדרין פ"ז שם דלא כהרמב"ם וא"כ לשיטתו דרבי יהודא שפיר לא נקרא רשע ואולם יוקשה לפ"ז במאי דהקשה רבא רשע נמי מיקרי והרי זה בשיטת ר"י ואליבי' ל"ה רשע. ואולם יש לומר דרבא לשיטתו דאמר ביבמות כ"א רמז לשניות מה"ת כו' מכלל דאיכא רכות. ומשו"ה סובר דבשניות כ"ע מודים דהוה רשע דהוה כמפורש בתורה. ואולם בשיטת אביי בל"ז מוכרח דחולק על הרמב"ם מהא דאמר לרב יוסף ביבמות כ"א הא דאורייתא הוא כו' אלא מדרבנן ומה הקשה הרי כל איסורי דרבנן המה דאורייתא וע"כ כדברינו באות י' הנ"ל דהוא סובר דלא כהרמב"ם ואקצר. ואולם בגוף ראיות הטו"א בר"ה כ"ח שם מהך דיבמות ונדה דעובר על דברי חכמים נקרא רשע. נראה לענ"ד לומר דבר חדש. הנה לכאורה יש מקום לומר דעובר ע"ד חכמים חמור יותר מעובר על דברי תורה לפמ"ש רש"י ביומא פ"ה ע"ב בשם התוספתא דמשו"ה מילה דוחה שבת משום דחייבין כרת על מילה והוה פיקוח נפש שדוחה שבת יעו"ש. וא"כ לפ"מ שאמר רבא בעירובין כ"א דכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה וא"כ בעובר על דברי חכמים א"כ הוה כמכניס עצמו בחיוב מיתה ועובר באיסור שמירת הנפש דחמור מכל המצות שבתורה שדוחה שבת וא"כ שפיר נקרא רשע

ואולם נראה לפמ"ש מהרש"א בח"א בעירובין שם דרק במקום שחז"ל עשו סיג לאיסור תורה שיש בזה חיוב מיתה גם בדבריהם יש חיוב מיתה, אמנם במקום שחז"ל עשו סיג לאיסור עשה ול"ת לא נראה שיהא חמור ד"ס מאיסור תורה יעו"ש. וא"כ נמצא דבאיסור דרבנן סתמא אין בו מיתה. ואולם באיסור שהוא סיג לאיסור תורה שיב"כ שפיר חייב מיתה בעובר על דברי חכמים וא"כ שם ביבמות דמיירי מאיסור שניות דהוה סיג לאיסורים שחייבים עליהם מיתת ב"ד וכרת וכן בנדה שם י"ב דמיירי באיסור נדה דג"כ חייבין על של תורה כרת וא"כ שפיר גם על דבריהם חייבין מיתה ושפיר הוה רשע בזה משא"כ בשאר איסורים ורבא שם אזיל לשיטתו בהא דעירובין ובאמת לא מצינו זה רק ביבמות ונדה שם ושניהם המה איסורים שחייבין בשל תורה כרת. ומיושב קושית הטו"א שם וזה דבר חדש

ובזה יומתקו דברי התוס' בפסחים ק"ז שם דאין לו לקרותו רשע אע"פ שלא קיים מצית אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא והיינו דבאמת בעובר על עשה לא מיקרי רשע ורק אם הי' מעכבא א"כ הוה עשה שיש בה כרת ועובר באיסור שמירת הנפש שחמור שפיר הוה רשע. אכן הואיל ולא מעכבא וא"כ עבר רק על עשה גרידא ושפיר בזה אינו נקרא רשע ואקצר בכ"ז שוב מצאתי הדבר מפורש בסוכה ט"ז ע"ב אבל שבת דאיסור סקילה יעו"ש ברש"י הואיל ויש בו סקילה מחמירינין אף בדרבנן וחמור מעשה גרידא דסוכה יעו"ש ומפורש בעז"ה כדברנו ודו"ק

יד) עוד אציין במה שפלפלתי באות י"א בענין אכילה ביוה"כ דלדעת החת"ס העיקר הוא בהנאת מעיו ולכאורה יש לדחות דהחת"ס סובר רק דבעי גם הנאת מעיו אבל גם הנאת גרון בעינין ושוב פטור בשלכד"א. וכאשר האריך בזה ג"כ המנ"ח במצוה שי"ג דביוה"כ אינו חייב רק בהנאת גרון ומעיו יעו"ש בדבריו ונסתרו דברנו. אולם באמת המעיין בחת"ס שם יראה דע"כ סובר דבעינין רק הנאת גרון. דהרי עיקר הראי' שלו הוא מהא דקאמר הש"ס בכתובות ל"א הגונב חלבו של חברו ולא אמר לחמו ביוה"כ וע"כ משום דאגנבה מחייב בביה"ב דלא מצי לאהדורי ועל יוה"כ לא מחייב עד דנחית למעיו יעו"ש בחת"ס. ומעתה אם נאמר דביוה"כ בעינין ג"כ הנאת גרון א"כ האיסור ג"כ בשעת הגנבה ונהי דאינו מחייב רק אם יש ג"כ הנאת מעים אבל גם הגרון בכלל האיסור כמ"ש התו"י בכתובות שם לפרש הך דא"א לעשות הנחה בלא עקירה ומשו"ה משעת עקירה מתחיל החיוב. וה"ה בנ"ד אם החיוב ג"כ משעת גרון א"כ הוה בב"א עם הגנבה וע"כ בדעת החת"ס דהעיקר הוא מעיו לחוד וגם אם כרכו בסיב דל"ה הנאת גרון ג"כ חייב על מעיו ואף דהוה שלכד"א מ"מ ביוה"כ דחייב רק במעיו גם בשלכד"א חייב וצדקו דברנו בדעת החת"ס. ועוד דהנה כבר נחלקו רש"י ור"ת שם בכתובות דלדעת רש"י השיעור דמצי לאהדורי ע"י הדחק הוא קודם הנאת גרון דפירש שם בד"ל ע"ב בד"ה ע"י הדחק כן יעו"ש ותו"י שם הביאו בשם הר"ת דזה הוא ביחד עם הנאת גרון יעו"ש. והחת"ס בע"כ דאזיל בשיטת הר"ת הנ"ל דלרש"י גם בחלב בא גנבה מקודם ואי דנאמר דכיון דמצי לאהדורי ע"י הדחק חייב בהנאת גרון על גנבה וכמ"ש התוס' שם וא"כ עכ"פ בע"כ דאין איסור בשעת גרון דאל"כ הוה חלב ויוה"כ דינם שוה דעובר בשעת גרון ורק דביוה"כ בעינין ג"כ מעיו אבל החיוב מתחיל בשעת הגרון ונגמר במעיו וא"כ הוה כמו חלב וע"כ דסובר החת"ס דלא כהמנ"ח ורק דהחיוב רק במעיו ולא בהנאת גרון כלל וצדקו דברנו

ואולם גוף דברי החת"ס תמוהים לדעתי דכפי הנראה לא עיין בש"ס כתובות שם וכתב רק עפ"י זכרונו ודימה בנפשו שמבואר בש"ס דבחלב פטור ולהכי כתב דלא נקט ביוה"כ שבזה חייב ובאמת שם בש"ס מבואר דגם בחלב חייב ומפורש משום דבשעת הגבהה קני' ונתחייב משום גנבה וכל הפלפול בש"ס שם לענין מצי לאהדורי הוא בתרומה שם. ובחלב קאמר סתם חייב וא"כ אין חילוק