גבעת הלבונה כד

מאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין. ומבואר מדברי הש"ס דאם אינו מניח תפילין נקרא רשע אף שהוא רק עשה ועובר עלי' בשוא"ת ואין בה כרת ואעפ"כ נקרא רשע ובזה ל"ש כל התירוצים הנ"ל ומפורש להיפך משיטת התוס' וזהו תמהון גדול ע"ד התוס'

ואילולא דמיסתפינא הי' נראה לענ"ד ליישב דבריהם מכל הקושיות שהקשו הטו"א והברוך טעם וקושיתי הנ"ל ומילתא חדתא קאמינא. דבאמת דעת התוס' דבעובר על איסור שאין בו מלקות ובפרט בשוא"ת לא נקרא רשע. אמנם לפ"מ דמבואר בש"ס יבמות ל"ג דאף דאין איסור חל על איסור ואין לוקין על איסור השני מ"מ לענין איסורא חל ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים יעו"ש ברש"י מבואר מזה דאף שאם הי' בזה רק האיסור הראשון לא הי' נקרא רשע גמור בעברתו מ"מ בהצטרף עמו עוד עשה או לאו שאין בו מלקות נקרא עי"ז רשע גמור. ומעתה כמו כן אומר אני בזה לענין עובר על עשה דאף דבעובר על עשה אחת לא נקרא רשע כלל מ"מ בהצטרף אליו עוד עשה או לאו שאין בו מלקות שפיר נקרא רשע עכ"פ והחילוק הוא רק דבעובר על ב' איסורים שיש בהם מלקות עכ"פ באחת מהנה נקרא רשע גמור ובעובר על ב' איסורים שאין עליהן מלקות כלל נקרא רשע עכ"פ וזה דבר המתקבל מצד הסברא. ומעתה לפ"ז כך הוא הפירוש בש"ס דנזיר שם רשע קרית לי' פסח מיהו קא עביד וכפירוש התוס' הנ"ל דאכילת פסחים לא מעכבא. והיינו דבשלמא אם אכילת פסחים מעכבא א"כ בזה עובר על עשה דהקר"פ בהקרבה וגם באכילה א"כ הוה ב' עשין ושפיר הוי רשע. אמנם כיון דלא מעכבא א"כ עשה דהקרבה קיים שפיר ועבר רק בעשה דאכילה ושפיר לא נקרא רשע בעשה חדא ומיושב קושיתי הנ"ל באות הקדום דשפיר הוצרך הש"ס לומר פסח מיהו קא עביד

ומעתה מיושב ג"כ הך דר"ה י"ז הנ"ל. דהנה לא מיבעיא לגירסת הר"ח והרי"ף דגורסים דלא מנח תפילין מימיו וכמ"ש הרי"ף שם והר"ח בפירושו הנדפס בגליון ש"ס ווילנא א"כ בזה הרי איכא כמה עשין דבכל יום עובר בעשה. ורק אף למ"ש הרא"ש שם דבספרים לא נמצא גירסא זאת רק דלא מנח תפילין והיינו אפי' יום אחד ג"כ נכון הדבר להמבואר בש"ס מנחות מ"ד דמי שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשין יעו"ש וא"כ שפיר נקרא רשע בזה. והן עתה מיושב ג"כ קושית הברוך טעם הנ"ל מהא דפריך הש"ס בזבחים ה"ד חייבי עשה או דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה. ולהנ"ל שפיר פריך הש"ס דהרי תשובה היא ג"כ מ"ע וא"כ אם עבר על עשה ואינו עושה תשובה א"כ עובר הוא על ב' מ"ע עשה שעבר ועשה דתשובה ושפיר נקרא רשע ומיושבים כל הקושיות הנ"ל. ונשאר לנו רק ליישב ראיות הטו"א מהא דהעובר על דברי חכמים נקרא רשע. ולהנ"ל נכון הדבר גם בשם לפמ"ש הרמב"ם בספר המצות בשורש א' ובספרו הי"ד בה' ממרים דהעובר על דברי חכמים עובר בלאו ועשה עשה דע"פ התורה אשר יורוך ול"ת דלא תסור יעו"ש. וא"כ שפיר כיון שיש בזה עשה ול"ת א"כ נקרא רשע וחמור מל"ת גרידא של תורה ומכ"ש מעשה גרידא של תורה ומשו"ה בעובר על עשה לא נקרא רשע ובעובר ע"ד חכמים נקרא רשע. ויומתק ביותר הדבר דהנה הרמב"ן שם בספר המצות בהגהותיו חלק על הרמב"ם והגאון בספר מרגניתא טבא שם בדרך הב' כתב דהדבר תלוי במחלוקת ר"מ ור"י בסנהדרין פ"ז ולשיטת ר"מ דברי הרמב"ם ברורים דאיסור דרבנן יש עשה ול"ת של תורה ולר"י רק איסור דרבנן הוא. והנה המעיין בסנהדרין שם יראה מבואר דרבא סובר כר"מ דאמר לר"פ תורגמי' לי' וכ"כ במרגניתא טבא שם דרבא פוסק כר"מ. וא"כ לרבא נמצא דבאיסור דרבנן. י עשה ול"ת של תורה. והנה שם ביבמות ובנדה רבא קאמר לה להא דהעובר ע"ד חכמים נקרא רשע ואליבי' שפיר הוה רשע כיון שעובר בעשה ול"ת ומבואר דברי התוס' הנ"ל בישוב כל הקושית בעז"ה והיא מילתא חדתא לענ"ד

י') ובזה נראה לענ"ד לבאר מחלוקת אביי ורבא שם ביבמות דאמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש ורבא אקשי' לי' דנקרא נמי רשע ואינו מובן טעם מחלוקתם. ולהנ"ל יש לבאר ולומר דלשיטתייהו אזלי דהנה בש"ס שבת כ"ג ע"א פריך הש"ס בהא דהדמאי מפרישין אותו ערום הרי בעינין והי' מחניך קדוש והאיך מברך ומשני אביי ודאי דבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה ורבא משני שם רוב עמי הארץ מעשרין הן יעו"ש. וצריך לבאר במה פליגי רבא ואביי. וכפי הנראה דשיטתי' דרבא דגם ספק דבריהם בעי ברכה ואביי סובר דלא בעי ואולם אינו מובן טעם מחלוקתם. ולענ"ד נראה ע"פ הנ"ל דהנה בהא דמשני אביי ספק דבריהם לא בעי ברוכי יש להעיר דהרי כבר הקשה הרמב"ן לשיטת הרמב"ם דכל איסורי תורה ספיקא לחומרא ודרבנן לקולא והרי לשיטת הרמב"ם דכל איסורי דרבנן המה מה"ת מחמת הלאו דלא תסור א"כ כל ספק דרבנן הוה ספק של תורה. וכתב הרשב"ץ בספר זהר הרקיע לתרץ דכך התנו חז"ל בפירוש שאין איסורייהו רק בודאי ולא בספק ואין כאן ספק איסור כלל ורק ודאי היתר דבפירוש בשעת גזירתם התנו כך יעו"ש והדברים עתיקים. ומעתה לפ"ז בדמאי דבעי להפריש וא"כ כיון דצריך להפריש שוב מדוע א"צ לברך דהרי בזה שוב יוקשה דהוה כמו ספק תורה ובזה ל"ש לומר דכך התנו דהרי אדרבה בזה לא התנו וחייבו להפריש ובעכצ"ל דאביי סובר דלא כהרמב"ם בהך דלא תסור ורק דהוה רק דרבנן ושפיר יש לומר דא"צ ברכה. אכן רבא לשיטתו אזיל בהך דסובר בסנהדרין פ"ז הנ"ל כהרמב"ם ושפיר גבי ספק דדבריהם בעי כונה ומשו"ה אמר רוב עם הארץ מעשרין הן ואין זה רק חומרא בעלמא ומשו"ה א"צ ברכה ומבואר טעם מחלוקתם, [ועוד נראה לומר בזה דאזלי לשיטתייהו דהרי כבר העיר בכו"פ בסי' ק"י בבית הספק שם בהא דקאמר הש"ס בשבת שם דדמאי הוא רק ספק דבריהם והרי לשיטת הקדמונים דסד"א מה"ת לחומרא. וא"כ בזה הוה ספק תורה ומה"ת בעי להפריש ומדוע א"צ לברך. אכן לענ"ד נראה עפמ"ש הש"ש בשמעתא א' פ"ד לבאר דהך פלוגתא אי סד"א מה"ת לקולא או לחומרא הוא מחלוקת אביי ורבא בחולין דף י', ולאביי סד"א מה"ת לקולא ומדרבנן לחומרא ולרבא מה"ת לחומרא. וא"כ אביי לשיטתו שפיר משני ספק דבריהם לא בעי ברוכי דלשיטתו מה"ת לקולא וא"כ הוה רק דרבנן. ושפיר משני. אכן רבא לשיטתו דסד"א מה"ת לחומרא לא ניחא לי' בתירוץ אביי דלשיטתו בה"ג הוה איסור תורה ומדוע א"צ לברך ומשו"ה הוצרך לתרץ רוב ע"ה מעשרין הן וא"כ הוה רק מיעוטא ומבואר טעם פלוגתתם לנכון ואקצר]

ומעתה לפ"ז. נמצא דאביי ורבא שם פליגי בזה אי דרבנן הוה ד"ת מטעם ל"ת. וא"כ שפיר נכון דאביי לשיטתו דלית לי' הך דלא תסור קאמר רק דהמקיים דברי חכמים נקרא קדוש אכן רשע לא מיקרי משום דהעובר על דברי רבנן לא נקרא רשע. אכן רבא לשיטתו דס"ל דהוה ד"ת שפיר הקשה לי' דרשע ג"כ נקרא ומבואר טעם מחלוקת אביי ורבא ודוק. ועכ"פ דברי התוס' בפסחים ק"ז הנ"ל מיושבים היטב מכל הקושית [ודע דבגוף הקושי' שהקשיתי באות הקדום ע"ד התוס' מהא דר"ה י"ז דאינו מניח תפילין נקרא רשע אף דהוא בשוא"ת. יש לומר בפשוט דהנה הדבר ברור דהא דקאמר הש"ס דנקרא רשע הוא אם קורא ק"ש ורק שאינו מניח תפילין דאי אינו קורא ק"ש ג"כ א"כ בל"ז הוי רשע אף אם מניח תפילין כיון