גבעת הלבונה רלה

לי פנאי לעיין בדבריך ומאוד הוטבו בעיני כו המה דברים נכונים וישרים למוצאי דעת ויסודתם על אדני השכל הוטבעו. ותוכו רצוף בקיאות הרבה. ואני מברכך שתזכה להגביר חיילים ביתרון הכשיר חכמה בלימוד תוה"ק מתוך מנוחת הדעת באין מפריע

ומה שהבאת בקונטרוסך בשם דודך הרב הגאון מסאמבור נ"י מהגמ' פסחים מ"ח יצא מוקצה שאין איסורו מגופו משם רק ראי' דאף בדבר האסור מדרבנן והוא איסור מגופו אין מקריבין אותו ע"ג המזבח משום ממשקה ישראל. וכן מבואר בירושלמי סוכה פ"ד שהמים והיין המגולים פסולים לגבי מזבח אף שאין איסורם מה"ת. אבל הפי' בדברי הגמ' שם אין דעתי נוחה לפרש דתליא אם הוא איסור חפצא או לא אולם צריכין אנו לבוא לדברי הרשב"א יבמות קי"ד שם מבואר דדבר האסור רק מדרבנן ואין איסורו מגופו ורק איסורא דיומא רביעא עליו אז חזיא לקטנים לאכול וממילא מערבין בו אף לגדול. וכן לענין ממשקה ישראל כיון דאיסורו רק מדרבנן ואין איסורו מגופו ממילא חזיא לקטנים והוי ממשקה ישראל עפ"י שיטת התוס' זבחים פ"ח ד"ה המדומע דאף אם רק חזיא לסוג אחד מאנשים הוי בכלל ממשקה ישראל ובזה עולה יפה הפי' בדברי הגמ' שם ואי מוקצה דאורייתא הוא מה לי איסורו מגופו מה לי איסורו ע"י ד"א כיון דדבר האסור מדאוריי' לא חזיא אף לקטנים

ומה שהבאת לענין אין נהנין ממעשה נסים בשם הגבורות ארי דזה קאי רק לאותו האיש שנעשה בזכותו הנס אבל לאחרים שריא. יש קצת סעד לזה מדברי התוס' תענית ח' דדבר הנחרבה ע"י ברכה ל"ה של בעלים והוה הפקר ומרומז בדברי הגמ' תענית כ"ד הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל

ומה שהבאת הקושי' בשם הגאוה"ק מבעלזא זצ"ל משבת ל"ג שנברא לרשב"י במערה חרובא, והאיך אכל ממנו תיכף הרי הי' שנות ערלה. לדידי ל"ק כ"כ כיון דנברא בדרך נס ל"ה בגדר ונטעתם לכם. וגדולה מזו מבואר בירושלמי ערלה דשקיל וטרי אם הנוטע זית בשביל שמן למנורה הוה בכלל ונטעתם לכם אף דהנטיעה הי' בידי אדם. ומסיק דזה הוי בכלל ונטעתם לכם אבל כשנברא בדרך נס ולא היו בו כלל תפיסת ידי אדם בודאי ל"ה בכלל ונטעתם

ומה שהבאת בשם הגאוה"ק מגור שליט"א לענין אם הותיר מהמן למחרתו אם הי' שרי באכילה אם הוה בכלל ל"ת כל תועבה. והדבר תליא בהא אם עיקר מה שהקפידה התוה"ק הוא רק שלא יותיר למחרתו וממילא אם עבר והותיר מותר לאכול ול"ה בכלל ל"ת כל תועבה כיון דהוה רק דבר הבא מכח המתועב ודמיא לחוסם וחורש. או עיקר שהקפידה התוה"ק שלא לאכול חוץ לזמנן וכפי המבואר בשיטה מקובצת שעל הגליון בדפוס ווילנא בזבחים ל"ו ומביא שם בשם הר"פ דלא תותירו הכונה שיאכל אותו בזמנו ומחשבת נותר הוי כי חשב לאכול חוץ לזמנו, וא"כ כשאוכל למחרתו הוי בכלל ל"ת כ"ת כיון שאוכל הדבר המתועב. ומה שהעיר מתוס' חולין קט"ו דצריך להיות ניכר התועבה, דברי התוס' קאי רק במקום שלא נזכר איסור על האכילה ורק האיסור הוא שנעבד בו דבר המתועב והוה בכלל ל"ת כ"ת אבל במן דכתיב לא תותירו אם נפרש שכונת התוה"ק שיאכל בזמנו וממילא נמצא שלא לאכול חוץ לזמנו כמבואר בשיטה מקובצת שם. והוה איסור ככל איסורים שבתורה ואין צריך להיות ניכר התועבה וזולת זה נוכל לומר דממילא ניכר התיעוב ע"י הרמת תולעים והבאישה כרשום בתוה"ק ולא שמעו כו'

דברי ידידך הדו"ש תורתך ושובך המברכך בכל הטוב

משה במו"ה שלו' יוסף זצ"ל

והנה במ"ש הגה"ק הנ"ל ליישב קושי' מרן הקדוש זי"ע מבעלזא בש"ס שבת (ל"ג) דהאיך הי' מותר לרשב"י לאכול מאותו אילן חרוב שנברא לו שם במערה הרי צריכין להמתין ג' שנות ערלה. וע"ז תי' דכיון דאותו אילן לא נטעו אדם רק נתהוה בדרך נס. א"כ ל"ה בגדר ונטעתם דכתיב גבי ערלה ופטור מערלה. עכדה"ק ולכאו' יש לעורר ע"ז מהא דאי' בירושלמי ערלה (פ"א ה"ב) דאילן העולה מאליו חייב בערלה. א"כ אנו רואים דל"ב לענין חיוב ערלה נטיעת אדם כלל דגם אילן העולה מאיליו חייב בערלה. אך באמת דה"ק נכונים. דלעיל בירושלמי שם (ה"א) מוקמינן הא דאי' במשנה הנ"ל דאילן שעלה מאליו חייב זה רק כשעלה מאיליו במקום ישוב [דשם דרך שיעלה מאיליו דמסתמא ע"י עבודת האדמה שעבדו שם מתחלה עלה כמ"ש הש"ך ביור"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"ד] אבל אם עלה מאיליו במקום תרשין [היינו במקום שאינו מהישוב] פטור מערלה. ופי' מהר"א פולדא שם דהן אמת דל"ב לענין חיוב ערלה נטיעת אדם מ"מ בעי' כדרך נטיעה ובמקום שאינו מהישוב אינו כדרך נטיעה ולכך פטור עכ"ד, וא"כ שפיר מובנים דברי הגה"ק הנ"ל. דכאן ברשב"י שעלה האילן במערה שלא הי' מקום ישוב ובה"ג אילן העולה מאיליו פטור דל"ה כדרך נטיעה וכן פסק הרמב"ם בפ"י מה' מע"ש ונטע רבעי עיי"ש. ושפיר הי' מותר לו לרשב"י לאכול מאותו האילן והבן

ולמלאות הגליון אכתוב מה שיש לעורר עוד מש"ס שבת דף (ק"נ) במעשה דחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עלי' לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנו הי' פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ע"כ. ולכאו' קשה האיך הי' מותר לו לאותו חסיד להתפרנס מאותו הצלף הרי הי' מעשי נסים וא"נ ממ"נ אך לפמ"ש לעיל באריכות דעיקר דאין נהנין ממ"נ הוא משום דמנכין מזכיותיו בעלמא דאתי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וא"כ לפמ"ש בשם המהרש"א דאף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. מ"מ בעד זהירות מצוה לפנים משוה"ד נותנין שכר גם בהאי עלמא וא"כ הכא בהאי חסיד שנעשה לו הנס בשביל שלא רצה לגדור הפרצה יען שבא לו המחשבה לגודרה בשבת. אף דעפ"י דין אין איסור בזה והי' מותר לו לגודרה. אך הוא לרוב חסידותו החמיר על עצמו לפנים משוה"ד. ובה"ג נותנין לו שכר אף בהאי עלמא. וא"כ ל"ש בזה לומר מנכין לו מזכיותיו כמובן ולכך הי' מותר לו ליהנות מאות הצלף וזה נכון ודו"ק כי קצרתי

והנני הכו"ח ומסיים מעין הפתיחה בתפילה להשי"ת שיעזור לי ללמוד וללמד שבתי בבית ד' לאורך ימים אכי"ר

יוסף שאלל