גבעת הלבונה רכח

בנ"ד י"ל שהוא איסור חפצא מפאת שדבר הניסיי יורד מן השמים הוי דבר רוחני וגבו' מאתנו, וע"י שנהנה מאותו הדבר נפגום אותו ובקדושתו ומעלתו וכמ"ש. או דבאמת אין על גוף חפץ הניסיי שום איסור בעצם ואין מונח עליו שום קדושה וחשיבות כלל. רק דהאיסור דאין נהנין ממ"נ הוא עלינו שאין אנו מצידינו ראוים ליהנות ממ"נ וע"י שנהנה יגיע הפגם לנו [לא להחפץ] מטעם שהי' לנו הנאה מדבר שאין אנו ראוים לזה, והוי איסור גברא. והסברת הענין הוא עפ"מ שראיתי לגאון ישראל וקדושו בעל חי' הרי"ם זצ"ל בספרו ספר הזכות בפ' בשלח עה"פ הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ודייק בתיבת לכם דמיותר ופי' דהשי"ת בא להתיר להם האיסור דמעשה נסים דהרי המן הי' מ"נ וזה לכם שיהי' מותר לכם [ודבריו מתאימים עם דברי החיד"א זצ"ל בספרו מדבר קדימות בפ' בשלח שהקשה דהאיך הי' ישראל מותרין ליהנות מהמן הרי אין נהנין ממ"נ ותי' דכיון דהי' עפ"י הדיבור שהשי"ת ציוה להם לאכול הי' מותרין עכ"ד ולקמן נפלפל בדבריו אי"ה] ומסיים שם בטעמא דמילתא דאסור ליהנו' ממ"נ עפ"ד הש"ס בברכות (ל"ה) דרמינין קראי אהדדי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבנ"א ומשנינין כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. דאחר ברכה הארץ נתן לבנ"א שיוכלו ליהנו' ממנה. וא"כ כ"ז רק בדברים ארציים וטבעיים שהמה בכלל והארץ נתן לבנ"א עליהם יש ההיתר דלאחר ברכה שפיר מותרין ליהנו' מהם. אבל מעשי נסים דהמה דברים הבאים מן השמים דאינם בכלל והארץ נתן לבנ"א. אין עליהם היתר דלאחר ברכה ושפיר עומדים באיסורם כמו קודם ברכה עכדה"ק

ונלע"ד להטעים דה"ק עפי"ד היד רמ"ה בסנהדרין (נ"ט) על מה דאמרי' שם דאדה"ר לא הותר לו לאכול בשר ותמהו התוס' שם דהרי לא מצינו שנצטוה רק על אמ"ה. וכתב ביד רמ"ה דהא דאמרי' לא הותר לו בשר אין הפי' שנצטוה ע"ז בפירוש דזה באמת אינו. רק משום שכ דברים הנמצאים בעולם היו אסורין לו ליהנות מהם עד שהשי"ת נתן לו רשות ליהנות כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שנותן לו רשות. וא"כ גם בשר קודם שהשי"ת נתן לו רשות לאכול לא הותר לו בלי נטילת רשות וזה הפי' לא הותר לו עכ"ד והמה נפלאים, ולפ"ד י"ל דזה ענין הברכות שאנו מברכים על כל דבר מאכל והנאה דהמה כנטילת רשות מהאדון ית' ליהנות מאותו הדבר ואחר הברכה כבר יש לנו רשות ליהנות מהם כמד"א והארץ נתן לבנ"א, וא"כ במעשי נסים שהמה אינם בכלל דוהארץ נתן לבנ"א. ע"כ באמת אסור ליהנות מהם דהוי בלי נטילת רשות וכמו אדה"ר שלא הותר לו לאכול בשר בלי נטילת רשות, רק במן דהשי"ת צוה להם לאכול ונתן להם רשות בפי' ליהנות שפיר הי' כשאר דברים הטבעיים שיש לנו הרשות ליהנות וזה נכון בסברא. ולפ"ז שפיר יובן מה שרצינו לומר דיכול להיות דהאיסור דאין נהנין ממ"נ אינו על החפץ כלל רק עלינו שאין אנו ראוים ליהנות בלי נטילת רשות ממנו ית' וכשנהנה יגיע הפגם לנו ע"י מה שהי' לנו הנאה מחפציו ית' בלי רשותו זה שורש הספק

והנה אם נאמר כצד הראשון דאיסור דמ"נ הוא יען שמונח על גוף החפץ קדושה וחשיבות כמו חפץ הקדש והוי א"ח. אז היי"ד היכא דגוף הויית הדבר הי' ע"י נס ממש יש מאין שפיר יש לאסרו מצד קדושת וחשיבות החפץ כיון שהוא בעצם דבר נסיי שבא מן השמים. אבל היכא דלא נתהוה גוף החפץ ע"י נח יש מאין רק דנמשך ממקום למקום אצלינו ע"י נם כמ"ש בחת"ס בנס דאלישע כנ"ל בה"ג שפיר מותר ליהנות. דהכא א"א לומר שיש על החפץ קדושה וחשיבות דהרי החפץ אינו כלל דבר נסיי בעצם רק דנמשך ע"י נס וכמובן. אכן אם נאמר כצד הב' דאין איסור דמ"נ על גוף החפץ כלל רק עיקר האיסור עלינו מצד שאין אנו ראוים ליהנות מדברים שנמצאו לנו ע"י נס א"כ שפיר אף היכא שאין עצם הויית הדבר ע"י נס יש מאין רק שנמשך לנו בדרך נס ג"כ אסיר ליהנות מזה. דכיון דאין האיסור מפאת החפץ גופא. מה נ"מ לנו אם גוף החפץ נתהוה ע"י נס או דנמצא לנו ממקום למקום בדרך נס, ב"כ וב"כ בא הדבר לידינו בדרך נס ואין אנו ראוים ליהנות מזה וכ"ז ישר בסברא למי שמעמיק בהבנה הראוי'

ג) ולברר כ"ז אציע מקודם עוד ספק א' חדש שנסתפקתי בענין הלז אשר לדעתי תלוי ג"כ בהנ"ל, והוא. אי יועיל לגבי איסור זה דא"נ ממ"נ הולכת הנאה לים המלח ערך שיוי של הדבר ניסוי באופן ששוב אין מרויחין כלל מהמ"נ כעין דס"ל לר"א בע"ז דף (מ"ט) ופסחים דף (כ"ז) לענין הנאה בע"ז דמהני הולכת הנאה והתוס' ביבמות (פ"א) וזבחים (ע"ב) כתבו דרבינו שמואל פי' שם בע"ז דאף לענין שאר איסורין מועיל הולכת הנאה. וא"כ י"ל דגם בנ"ד באיסור דמ"נ מועיל שפיר שיוליך הנאה ואז יהי' מותר לו ליהנו'. ותלוי ג"כ בהנ"ל דאם נאמר דאיסור דמ"נ הוי א"ח היינו שגוף החפץ אסור מצד קדושתו וחשיבתו. אז בודאי דלא יועיל הולכת הנאה להתירו. דהכי בשביל שיוליך הנאה. יתהפך החפץ להיתר ויאבד מעלתו וחשיבתו. וכן כתבו באמת התוס' בזבחים (ע"ב) ויבמות (פ"א) הנ"ל לענין הולכת הנאה בע"ז גופא. דמהני רק היכא שאינו נהנה מגוף הע"ז רק בסיבתה כגון ע"י מכירה וכה"ג אבל היכא שנהנה מגוף הע"ז אינו מועיל הולכת הנאה עיי"ש בדבריהם וכונתם ג"כ כמו"כ דבשלמא היכא שאין נהנה מגוף הע"ז ממש רק שיש לו הנאה בסיבתה על זה שפיר מועיל הולכת הנאה דכיון שמוליך הנאה שוב אין מרויח כלל בע"ז. אבל אם נהנה מגוף הע"ז ממש אינו מועיל הולכת הנאה דכי בשביל שמוליך הנאה תתהפך גוף הע"ז להיתר בודאי דא"א לומר כן וז"ב, אכן אם נאמר כצד הב' דהאיסור דמ"נ אינו על גוף החפץ כלל ואין עליו שום איסור בעצם רק האיסור עלינו שאנחנו לא נרויח ונהנה מהמ"נ שפיר י"ל דיועיל הולכת הנאה דכיון שמוליכין הנאה שוב אין מרויחים כלל מהמ"נ ועל החפץ בעצם אין שום איסור, ובה"ג יהי' מותר ליהנו' ממ"נ

ונפן עצמינו להביט במקור מחצבת האיסור דא"נ ממ"נ ומתוכו יתבארו כל הספיקות בעזה"י, והנה מקור הדבר הוא בש"ס תענית דף (כ"ד) גבי בתו של אליעזר איש בירתא בעת שנעשה לו הנס שקנה חטים בעד זוז ונתמלא מזה אוצר גדול ע"י נס. אמר לה העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל ופירש"י ע"ז משום דמ"נ הוא ואסור להנו' ממ"נ כדאמר לעיל דף (כ') ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו עכ"ל אנו רואים בפי' מדברי רש"י אלו דטעמא דמילתא דא"נ ממ"נ הוא משום דמנכין מזכיותיו דהרי כ' ואסור ליהנ' ממ"נ כמבואר לעיל דף (כ') ושם אין מבואר כלל דאסור ליהנו' אלא דאם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו וכמו שסיים רש"י בכאן ומאי ראי' מייתי מלעיל ד"כ אלא ודאי דפשיטא לי' לרש"י ז"ל דדא ודא אחת היא דבשביל דמנכין לו מזכיותיו עי"כ באמת אסור ליהנו' וז"ב בכונתו ונשמע מדבריו דזה שורש האיסור דמ"נ אבל לא מצד החפץ לומר שיש עליו קדושה וחשיבות. רק האיסור עלינו שלא ינכו לנו מזכיותינו, אך זה גופא צריך הבנה וכבר נשאלתי ע"ז מת"ח אחד דמה איכפית לנו אם ינכו לנו מזכיותינו והכי איסור יש בדבר שלא נניח לנכות מהזכיות שעי"ז יהי' אסור לנו ליהנ' ממ"נ, ולענ"ד להסביר הדבר דהנה ז"פ דהא דאי' דמנכין מזכיותיו הפי' משכרו המוכן לו בעלמא דאתי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (כדאי' בקידושין דף (ל"ט) ועיי' בשבת דף (קכ"ז) ובתוס' שם ד"ה אוכל וברש"ל ומהרש"א