גבעת הלבונה רכז

ממשק"י או לא תלוי לדעתי בזה. דבגוף הדבר דממשק"י יש להסתפק אם עיקר כונת התורה הי' רק באיסור חפצא כגון נבילה וטריפה אז כיון שהחפץ בעצם איסור ומתועב לא יקרב לגבו' אבל היכא דל"ה איסור חפצא רק גברא כגון למשל אם כל ישראל יאסרו על עצמם בשבועה שלא יאכלו בהמה זו דשבועה הוי רק איסור גברא ואין הבהמה בעצם אסורה רק האדם אסור בה בה"ג שפיר יהי' ממשק"י כיון שאין החפץ בעצם מתועב, או י"ל דאין נ"מ אם הוא א"ח או א"ג דכיון דמ"מ הדבר אסור לישראל באיזה אופן שהוא ל"ה בכלל ממשק"י והוא ג"כ ספק הראוי לעורר עליו. והנה אם נאמר דעיקר קפידת תוה"ק גבי ממשק"י הי' רק היכא דהוי איסור חפצא. וא"כ באיסורי דרבנן דכבר ידוע ס' התשב"ץ דכל איסורי דרבנן המה רק איסורי גברא ולא חפצא דל"ה לחכמים כח להטיל איסור חדש על חפץ שהי' עד היום היתר, ורק יכלו להטיל איסור על האדם שלא יאכל ד"ז והדברים קילורין לעין שפיר הוי ממשק"י דהא הוי רק א"ג ואין על החפץ בעצם שום איסור אכן אם נאמר כהך צד דאין נ"מ גבי ממשק"י בין איסורי חפצא לאיסורי גברא ואם, רק אסור באיזה אופן שהוא ל"ה ממשק"י. שפיר אף דבר האסור רק מדרבנן דהוי רק איסור גברא ג"כ אסור לגבו' מטעם דל"ה ממשק"י

ובירור הדברים כ' אלי מו"ר דודי הגאון המובהק שליט"א בעהמ"ס גבעת הלבונה [והוא ל"ו נדפס"ה בפנים בספרו בסי' ל"ט] לפשוט הספיקות הנ"ל מסוגי' מפורשת בפסחים (מ"ח) גבי ואי אמרת מוקצה דאוריי' מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א וכו' והוכיח מזה שם דמוקצה דרבנן עיי"ש בסוגיא ולכאורה יפלא אי מוקצה הוי איסור שאינו מגופו מאי נ"מ אם הוא דאוריי' או דרבנן הרי עכ"פ אינו מגופו אך גוף דברי הש"ס שם שאמר יצא מוקצה שאין איסורו מגופו צ"ב דמדוע בעינן דוקא שיהא איסורו מגופו. אך נראה דהטעם הוא דבאמת האיסור דממשק"י הוא רק היכא שהחפצא אסור בעצם אז כיון דמתועב הוא אסור להקריבו לגבוה אבל היכא שאין האיסור על החפצא רק הוי איסור גברא אינו פסול מטעם ממשק"י וא"כ מש"ה אמרי' יצא מוקצה שאין איסורו מגופו פי' ול"ה איסור חפצא ואינו אסור מצד ממשק"י. אמנם כ"ז אי נאמר מוקצה דרבנן אכן אם נאמר מוקצה דאוריי' ואיסורי תורה המה כולם איסורי חפצא ואף איסור התלוי בזמן כמו מוקצה מ"מ כל המשך הזמן שאסור האיסור על החפץ וא"כ שפיר קאמר הש"ס ואי אמרת מוקצה דאוריי' מאי לי איסור גופו מאי לי איסור ד"א דכיון דהוא איסור דאוריי' א"כ הוי תמיד חפצא אף באיסור ד"א שתלוי בזמן ורק באיסורי דרבנן נ"מ לנו אם איסורו מגופו או לא דפשר דבר כך הוא דהתשב"ץ כ' לחלק בין איסורי דאוריי' לדרבנן דאיסורי דרבנן המה איסורי גברא ואיסורי דאורייתא המה איסורי חפצא. ושאר אחרונים כתבו לחלק בין איסור התלוי בזמן ובין איסור האסור לעולם דבאיסור האסור לעולם הוי א"ח ובאיסור התלוי בזמן הוי איסור גברא. ויש לעשות פשרה בזה ולומר דאיסורי דאוריי' המה תמיד איסורי חפצא אף באיסור התלוי בזמן מ"מ כל המשך הזמן שאסור האיסור על החפצא. ובאיסורי דרבנן החילוק כמו שחילקו האחרונים דבאיסור האסור לעולם הוי א"ח, ובאיסור התלוי בזמן הוי רק א"ג ושפיר אי מוקצה דרבנן נ"מ לנו אי איסורו מגופו או מחמת ד"א אבל אי מוקצה דאוריי' אין נ"מ לנו דתמיד הוי. א"ח ומבוארים בטו"ט דברי הש"ס וראי' גדולה דעיקר קפידת התורה גבי איסור דממשק"י הוא רק היכא דהוי א"ח. וגם נמצא לפ"ז דאיסור דרבנן האסור לעולם ואינו תלוי בזמן דהוי איסור חפצא אסור שפיר מטעם ממשק"י להקריבו לגבוה ורק איסור דרבנן שתלוי בזמן דהוי רק א"ג אינו אסור מטעם ממשק"י ונפשטו ספיקותיי הנ"ל עכ"ד מורי דודי שליט"א ודפח"ח. וא"כ לפ"ז בנ"ד באיסור דאין נהנין ממעשי נסים אף דאסור רק מדרבנן מ"מ כיון שאסור לעולם והוי איסור חפצא שפיר ל"ה ממשק"י מה"ת אף להסוברים במק"א דאיסור דרבנן מיקרי ראוי מה"ת י"ל דזה רק באיסור התלוי בזמן דאז כיון שהוא איסור גברא ואין על החפץ שום איסור בעצם אף אחרי שחכמים אסרוהו ומה"ת לגמרי מותר שפיר מיקרי ראוי אבל בנ"ד מודו דמיקרי א"ר אף מה"ת ועוד יותר י"ל אף אם לא נאמר כחילוק הנ"ל של מורי דודי הגאון שיחי' רק כדברי התשב"ץ גופא דכל איסורי דרבנן המה איסורי גברא באין חילוק בין איסור התלוי בזמן או לעולם משום דל"ה להם כח להטיל איסור על חפץ שהי' עד היום היתר וכמש"ל. מ"מ הכא בנ"ד שפיר הוי א"ח דהרי עיקר ס' התשב"ץ. דלא יכלו חכמים להטיל איסור חדש על חפץ שהי' עד היום מותר, וזה רק בכל דברים טבעיים הנמצאים בעולם והי' עד היום היתרו לא הי' להם כח להטיל עליהם איסור. אבל בדבר הנתהוה ע"י נס שעד כעת ל"ה להדבר מציאות בעולם כלל שיהי' עליו חלות היתר בשום פעם ורק תיכף בבואו לעולם אסרוהו חכמים בה"ג שפיר יכלו לאסור, אף גוף החפץ כיון שלא הי' החפץ הזה עדיין היתר וזה סברא נחמדה [אך בגוף הדבר אי הא דא"נ ממ"נ הוא א"ח או גברא נברר לקמן אי"ה] ולפ"ז שוב תתעורר עלינו קושי' הגאון מהרש"ק דהאיך יצאו בשמן הניתוסף הרי ל"ה ממשק"י ואען ואומר ליישב הקושי' בכמה אנפי בעזה"י ועי"ז יתיישבו גם שאר הקושי' המוצגות בפתח דברינו

ב) דהנה ראיתי להחת"ס בחאו"ח סי' קצ"ז כ' בענין הנס דאלישע דאי' ויעמוד השמן שעי"ז נעשה השמן ביוקר ומזה העשירה וכ' דזה כלל דלמעט בניסא עדיף ואין השי"ת משנה סדרי בראשית בחנם במקום שאין צורך וגם שם בנס דאלישע ל"ה נס לגמרי יש מאין רק שהשי"ת המשיך השמן מזיתי ארץ ישראל לשם ועי"ז נעשה השמן ביוקר ומזה העשירה עיי"ש בדבריו וכמו"כ י"ל בנ"ד בנס דחנוכה דאין הפירוש שנתהוה וניתוסף שמן ממש יש מאין רק דנמשך השמן מזיתי ארץ ישראל להמנורה. וא"כ י"ל דהא דאי' בתענית (כ"ד) דאסור ליהנות ממ"נ זה רק היכא שגוף הויית הדבר הי' ע"י נס אז הוא בכלל מעשי נסים דאסור ליהנות מהם. אבל היכא שאין גוף הויות הדבר ע"י נס רק דנמשך ממקום למקום ע"י נס כגון נידון דידן בה"ג ל"ש האיסור דא"נ ממ"נ כיון שאין גוף הויית הדבר ע"י נס. וא"כ שפיר הוי ממשק"י דבה"ג מותר ליהנות וזה נכון. ולפ"ז ממילא מיושב ג"כ קו' הגה"ק מסאכטשוב הנ"ל דל"ה שמן זית. דכיון שלא נברא שמן יש מאין רק דנמשך מזיתי א"י א"כ הוי באמת שמן זית והבן

אך גוף דבר זה שחדשתי דהיכא דאין עצם הויית הדבר ע"י נס רק דנמשך ע"י נס ממקום למקום אינו אסור מצד מ"נ לא ברירא לי עדיין והדבר תלוי בספק עצום כאשר אבאר. נסתפקתי אי האיסור דאין נהנין ממ"נ הוא איסור חפצא מצד מעלת וגדולת הדבר יען שהוא דבר היורד מן השמים הוי דבר גבוה וזך כדמיון הקדש וכבר ביאר באבני נזר או"ח סי' ל"ז דאיסור חפצא היינו היכא שפוגמים את החפץ במקום שהחפץ גבו' מהאדם ואין האדם ראוי ליהנו' מהחפץ כמו הקדש ואיסור גברא היינו היכא שהאדם פוגם את עצמו בהחפץ כמו באכילת נבילות וכיוצא. והסביר בזה דברי הריטב"א בשבועות שכ' דכל איסורי תורה המה איסורי גברא ותמו' דאיך אנו יכולין לומר על איסור נבילה וטריפה דהוא רק איסור גברא הלא החפץ בעצם חתיכת איסור. אך הפי' איסור גברא שהפגם מגיע להגברא ואיסור חפצא הפי' שהפגם מגיע להחפצא עכ"ד המתוקים עיי"ש. וא"כ כמו"כ