גבעת הלבונה רכד

קרבנו וראי' לדברי זקני זצ"ל עכ"ד בני שיחי' והיטב לראות

בסי' ט"ז אות ג' חידשתי דבני בנים פסולים אינם בכלל ולזרעו דרק בנים בפסול איתרבי ולא בני בנים. וכעת מצאתי ראי' גדולה לדברי בקידושין דף ע"ז ע"א בת בנו תשתרי והדבר תמוה דהרי הביא קרא דלא יחלל זרעו ולא כתיב בנו. ורש"י פירש דנימא דלזה מהני גז"ש. אכן הרי הש"ס מקשה סתמא. ומשמע דמקרא דזרעו לא נשמע בת בנו אכן עפ"י דברינו מבואר לנכון דבאמת בת בנו בפסול לא הוה בכלל זרעו ושפיר פריך הש"ס בת בנו תשתרי. ואף דלפ"ז הי' יכול להקשות ג"כ מבן בנו ומדוע הקשה רק מבת בנו. אמנם נראה דבל"ז לא קשה מבן בנו דכיון שהאב חלל אין בנו קדוש כלל בקדושת כהונה ועיקר פסולא בן בנו הוא רק שבתו פסולה לכהונה דהוא גופי' בל"ז אינו כהן כלל וכמ"ש המקנה שם בחידושיו וא"כ כיון דעיקר הוא משום הבת שפיר פריך הש"ס רק מבת בנו ומשני שפיר מכח ההיקש ודוק כי קצרתי וזה ראי' גדולה לדברי בעזה"י

בסי' ט"ז אות ד' העליתי דד"ז אי פטור חלל באכילת תרומה משום דנקראת עבודה תלוי בהטעמים הנאמרים בזה בש"ס ולטעמא דברך ה' חילו ל"ש באכילת תרומה. ובזה מיושב מה שתמה המנ"ח במצוה ר"פ על הרמב"ם והרע"ב שהשמיטו הטעם דנקרא עבודה. ובדברינו מיושב דהרמב"ם לשיטתו דפוסק בה' ביאת מקדש הטעם דברך ה' חילו וא"כ שפיר אכילה ל"ה עבודה, ואף דבירושלמי נחלקו בזה רב ור"י והלכה כר"י דפוטר גם בזה. צריכין לומר דהרמב"ם הי' לו ראי' מסתמא דש"ס דמכות וקידושין דהביא רק הטעם דברך ה' חילו ומסתמא דש"ס ביבמות ל"ד דקאמר רק בער"פ מכ"ז ראי' דהלכה כרב. ובפרט למ"ש הנובי"ת אה"ע סי' נ"ו דכללא דרב ור"י הלכה כר"י היא רק במה דפליגי בבבלי ולא במה דנחלקו בירושלמי בודאי דא"ש ועכ"פ הדבר מבואר בירושלמי דלמ"ד מברך ה' חילו אינו פטור באכילת תרומה וא"כ הרמב"ם דפוסק כהך דברך ה' חילו שפיר ל"ש אליבי' הטעם דנקרא עבודה ומיושב שיטת הרמב"ם והרע"ב ואקצר

בסי' כ"ג אות ג' כתבתי דהזמן שמבואר בריש ברכות שעה שבנ"א נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות הוא בלילה דוקא. ושוב ראיתי שפליגי בזה רש"י ותוס' בברכות שם דהתוס' בריש ברכות בד"ה מאימתי כתבו דזה הזמן הוא מבעוד יום. אכן רש"י בד"ב שם בד"ה נכנסין להסב פירש דשיעור זה הוא מאוחר וכן בדף ג' בד"ה קשיא כתב דשיעור זה מאוחר מר"מ וא"כ הרי קאמר הש"ס דר"מ ביה"ש דר"י כהרף עין קאמר ושיעור זה עוד מאוחר מדר"מ א"כ משמע דשיעור זה בודאי לילה ובפרט לגירסת הרש"ל הנדפס שם בגליון הש"ס בדף ב' שמוחק בד"ה והי מינייהו תיבת לכולם וע"כ הכונה משום דגורס בד"ה נכנסין תיבת לכולם ודלא כמהרש"א שמוחקו יעו"ש וא"כ בודאי דמפורש מדעת רש"י דזמן זה הוא בלילה ממש יעו"ש כי קצרתי, ועכ"פ מבואר דדדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוס' וממילא גם מה שהארכתי בפנים שם אי שייך תוספות שבת גם למצות עונג תלוי במחלוקת דש"י ותוס' הנ"ל. ונראה עוד דבזה נחלקו ג"כ הרז"ה והרמב"ן במלחמות בפרק ערבי פסחים בהא דשבת קובעת למעשר דשיטת הרז"ה שם דהיא. רק מצאה"כ והרמב"ן במלחמות והר"ן שם חלקו עליו דשבת קובעת משום עונג ועונג בודאי קודם חשיכה והביאו מברכות הנ"ל שהבאתי וכתבו דשם הוא קודם צאה"כ יעו"ש בדבריהם, והנה בשיטת הרז"ה נראה דסובר כרש"י הנ"ל דשיעורא דברכות היא אחר צאה"כ ובאמת מצות עונג היא ג"כ רק בלילה כמ"ש בפנים, ועכ"פ זכינו לדין דהדבר תליא במחלוקת הקדמונים הנ"ל ובראי' זו מברכות כבר זכה הרמב"ן והביא משם ראי' לפי דרכו דאדרבה הזמן מתחיל קודם צאה"כ וכבר ביארתי שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' ועכ"פ גוף הדין אי שייך תוספות שבת גם במצות עונג תלוי במחלוקת דלדעת תוס' ורמב"ן ור"ן שייך גם בזה תוספות שבת. ולדעת הרז"ה ורש"י ל"ש בזה תוספות שבת ובראי' שהבאתי בפנים שם מתוס' כתובות מ"ז שמבואר דס"ל דל"ש תוספות במצות עונג רק לענין מלאכה ראיתי כעת שיש ליישב ולחדש דזה תליא בקבלתו ואמנם באמת אם מקבל תוספות שבת גם לענין עונג שפיר מהני ובזה שפיר פירשו התוס' בברכות דהך דברכות הוא מבע"י והיינו שכיון שנכנסין לסעודתן א"כ קיבלו תוספות גם לענין עונג ומהני קבלה. אבל שם בכתובות שפיר כתבו דיצויר שקיבל שבת בזמן התוספות בפירוש רק לענין מלאכה ולא למצות עונג ושפיר ל"ש אין מערבין שמחה בשמחה ומותר לישאנה אז ואין סתירה מתוס', ויצא מזה דבר חדש דאף אם נאמר דמהני תוספות גם במצות עונג מ"מ הדבר תלוי בקבלתו ויוכל לקבל בפירוש על מלאכה ולא לעונג והרבה יש להאריך בזה ואקצר

בסי' כ"ה אות ב' הקשיתי על הטו"ז באו"ח רמ"ג שהביא מהרא"ש דמ"ע האסור בחדרי חדרים ל"ש רק באיסור תורה ומדוע לא הביא דהדבר מפורש ג"כ בתוס' כתובות דף ס' וחתני חביבי הגאון אבד"ק גאליגורא שליט"א השיב דכיון דהטו"ז הביא בזה לפסק הלכה ומשו"ה הביא מהרא"ש שהנהו פוסק ודבריו נאמרו להלכה יותר מדברי תוס' שהמה רק לפירושא דסוגי' ויפה העיר בזה

בסי' כ"ז אות א' כתבתי ואף אם נאמר דבמדבר עוד לא הי' לשכות מ"מ בודאי נקנים ממעות הקדש שהקדישו כל הצבור. ונחסר שם מהמעתיק תיבות אלו "כמו שפירש"י בריש פרשת תרומה דבקע לגלגולת הי' לקרבנות צבור יע"ש" ע"כ נחסר

בסי' ל"ז אות ג' שם בדף מ"ג ע"א שורה כ"ב אחר תיבת זהירות יתירה חסר וכצ"ל וכמו שמבואר באו"ח סי' תר"ג לענין פת עכו"ם דבעשי"ת צריכים ליזהר אף מי שאינו נזהר בכל השנה ומכ"ש ביוה"כ עצמו וז"ב כ"ז חסר שם

בסי' מ"א אות ב' הקשיתי על תוס' ביצה ד' שכ' דאיסור מוקצה אין לו עיקר בדאורייתא דהרי האיסור מוקצה מגזרת שמא יוציא וא"כ יש לו עיקר בדאורייתא וע"ז העירנו תלמידי חביבי הרב הגאון מו"ה אברהם צבי רומעלט שליט"א ראבד"ק וואדאוויטץ דיש לפרש דברי התוס' דאם אין דבר כזה בדאורייתא מבטלין וכנראה מלשונם שם אבל תרומה איכא שום דבר דאורי' מבואר דרק באיסור שישנו כיו"ב בדאורייתא אין מבטלין אבל מוקצה אף אם הגזרה משום הוצאה מ"מ לא מצינו מוקצה בדאורייתא עכ"ד, ודבריו יתכנו בלשון תוס' בביצה שם אבל בלשונם בפסחים דף למד שהבאתי בפנים שם שכתבו בלשון יש לו שרש בדאורייתא מלשון זה נראה הכוונה אי נגזר בשביל איסור תורה כמבואר בלשונם שם דמוקצה אין לו שורש בדאורי' ויוקשה קושיתי, ואמנם מצאתי בב"ח יו"ד צ"ט הביא בשם המרדכי שכתב וה"מ בדבר שהוא מדרבנן ואין לו שורש דוגמתו בפירוש אבל סתם יינם דרבנן כיון דכתיב ישתו יין נסיכם כו' ולא דמי למוקצה שגזרו משום הוצאה שאינו דומה לו עכ"ל יעו"ש. הרי שהמרדכי הרגיש בקושייתי ותירצה בדרך שאמר תלמידי הנ"ל. ואמנם לשון התוס' בפסחים שם אינו סובל פירוש הזה רק בדוחק. ועיין בדו"פ בסי' צ"ט שם האריך