גבעת הלבונה רכב

גופי' ג"כ א"א לאוכלו כ"א חי וא"כ שוב הי' יכול לאוכלו ביוה"כ עצמו ושוב ל"ש לומר אוקי יום המחרת בהדי יום הזביחה כיון דבשבת ג"כ א"א לאוכלו כ"א באופן הזה וזה יכול ג"כ ביוה"כ ולכך אין לאוכלו כ"א לערב ולא ליום המחרת והא דנקט לערב אף דהי' יכול ג"כ לאוכלו ביוה"כ הוא משום דעכ"פ גם להמרדכי צריך ליזהר בזה ובפרט להסוברים דמדרבנן אסור וא"כ ביוה"כ א"א לאוכלו ומ"מ כיון דמה"ת מותר ל"ש לומר אוקי יום המחרת בהדי יום הזביחה ולכך אין לאוכלו כ"א בערב ולא יותר ומיושב קושיתי הנ"ל בצירוף קושיית מו"ח שליט"א וזה חריף בעזה"י [אמנם מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מעבויה"כ ה"א שכ' סתמא דשעיר הנעשה בחוץ נאכל לערב ולא כתב בלשון המשנה כשחל בער"ש משמע דגם בחול נאכל לערב דוקא וא"כ ק' לשיטתו מדוע לא אכלו גם למחרת כיון שלא הי' באפשרי לאכול ביוה"כ מפני הצום. ואולי י"ל דסובר דבאמת מה"ד היה יכול לאכול גם למחרתו ורק חז"ל גזרו בזה משום יוה"כ שחל בער"ש שאז נעשה נותר למחר ומשו"ה גזרו בשאר השנים ג"כ שלא יאכלו רק לערב ואף דמבואר בסוכה נ"ד דלא איתרמי תרי שבי בהדדי הרמב"ם ז"ל לשיטתו בפי"א דמנחות במשנה הנ"ל דסובר דבזמן הראי' לא השגיחו ע"ז ועי' בתיו"ט שם ואקצר]

ח) ובגוף הקושיא שהקשיתי דמדוע אין השעיר נאכל גם למחרת כיון שאסור ביום זבחו נלע"ד דהנה כבר הקשה מו"ח הגאון בתשובתו שם לשיטת הר"ח ברשב"א יבמות צ' דאכילת כהנים מעכבת כפרה וא"כ לא נתכפרו בהשעיר ביוה"כ רק במוצאי יוה"כ כיון דלא אכלו ביוה"כ ומבואר במשנה ריש שבועות שעיר הנעשה בחוץ ויוה"כ מכפר ומשמע דהכפרה היתה ביוה"כ עצמו והאריך בזה. ונראה בישוב הקושיא דהנה בכלי חמדה שם כתב לתרץ הקושיא דהקרבנות ביוה"כ ל"ה ממשק"י בדבר נכון דהרי הטעם שאסרה תורה אכילה ושתי' ביוה"כ הוא משום כפרה לכפר עלינו וא"כ התענית הוא חלק מחלקי הכפרה ומועיל עם הקרבנות לכפר וא"כ ל"ש לאסור הקרבנות ביוה"כ משום דל"ה ממשק"י דהרי הא דאסורים באכילה היא משום שמקריבין קרבנות לכפר וצריך ג"כ התענית להשלים הכפרה וא"כ ל"ש לומר שאינם ממשק"י כיון דגם הא שאסורים באכילה הוא משום כפרה יעו"ש בדבריו היקרים. ומעתה מיושב קושית מו"ח שליט"א דבאמת נהי דבכל השנה האכילה מעכבת הכפרה להר"ח מ"מ ביוה"כ מודה הר"ח דא"צ אכילת כהנים לכפרה דביוה"כ אדרבה התענית הוא שמועיל עם הקרבנות לכפר ולא האכילה ואם יאכל היום אדרבה לא יהי' לו כפרה והתענית עושה ביוה"כ פעולת האכילה כמו שבכל השנה האכילה מכפרת עם הקרבן ביוה"כ התענית מכפר עם הקרבן ומיושב קושית מו"ח הנ"ל, ומעתה מיושב ג"כ קושיתי הנ"ל דמדוע אין השעיר נאכל למחרת יוה"כ כיון שאסור ביום זבחו. ובהנ"ל א"ש דביוה"כ נחשב כאילו יכול לאכול ביום זבחו כיון דהאכילה היא לכפרה כדכתיב ואכלו אותם אשר כיפר בהם והרי ביוהכ"פ ל"ב האכילה והתענית במקום אכילה וא"כ לא נחסר כלום במה שלא אכל ביום זבחו דזה בעצמו מה שלא אכל ביום זבחו כיון דזה בעצמו נחשב כפרה כאכילה ולא דמי ללחה"פ דשם אם לא יאכל עכ"פ בלילה יופסל לגמרי וגם אין אכילת לחה"פ משום כפרה ואינו מקרבנות היום ביוה"כ משו"ה יכול לאכול בלילה משא"כ בשעיר וא"ש בעזה"י

והנני הכו"ח פה גאליגורא ג' ניסן תרחץ לפ"ק

יוסף מרדכי בלום האבד"ק הנ"ל

והאמנם הרבה יש לי להאריך בדבריו הנחמדים של חתני הגאון שליט"א וגם בענין הא דממשק"י כבר הארכתי בתשובה ואולם יען בתשובתי הנדפסת כבר הארכתי בענין שעיר יוה"כ ולכן לא רציתי להאריך יותר. ואי"ה כאשר יודפס חלק שני ברצו"ה אדפיס התשובה הנ"ל וימצא המעיין די סיפוקו ברצו"ה

השמטות

בסי' א' אות ח' פלפלתי בדברי תוס' פסחים ק"ז דבעובר על עשה לא נקרא רשע. והנה לכאורה קשה ע"ד התוס' הנ"ל מקידושין ל"ג דפריך אטו ברשיעי עסקינין והרי בעובר על עשה לא נקרא רשע. והגם דקושיית הש"ס קשה גם אי לא הוה רשע כפירש"י שם. אבל מלשון ברשיעי משמע דהוה רשע עי"ז. אכן נראה דאדרבא מסוגי' זו ראי' דלא נקרא רשע בעובר על עשה בשוא"ת דהנה הש"ס בעמוד ב' שם קאמר כל ת"ח שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע ומביא ראי' מקרא. ומעתה אם נאמר דבעובר על עשה נקרא רשע בכל עשה מאי רבותי' דעשה זו ולמ"ל ראי' מקרא והכי גריעי משאר עשה. וע"כ דבעובר על עשה אינו נקרא רשע ורק בזה דכתיב ויראת מא' וזה בכלל יראת ה' ואם אינו מקיימה אינו ירא ה' שפיר נקרא רשע וצריך קרא לזה. וא"כ שפיר קאמר הש"ס ברשיעי עסקינין כיון דבעשה זו נקרא רשע וא"כ אדרבה מסוגי' זו ראי' גדולה לדברי תוס'. אכן לכאורה דברי תוס' סותרים עצמם לדבריהם בעירוכין ט"ז ע"ב דאם אינו מוכיח לחבירו הוה רשע גמור הרי דגם בעובר בעשה הוה רשע גמור. אמנם ראה זה פלא דבחינוך במצות תוכחה מצוה רל"ט כתב דבלא הוכיח בטל עשה ועוד שהוא מכת הרשעים. והדבר לפלא דבשום עשה אינו כותב כן. וע"כ דמשונה מצוה זו מכל מצוה שבתורה דזה מצוה כללית ויסוד היהדות ועיין בספר המצות להרמב"ם מצוה ר"ה שכתב דהמונע תוכחה אומר בלבו אם איני חוטא מה לי עם אלוקיו וזה היפך התורה יעו"ש מבואר דמצוה זו נוגע ליראת ה' בדרך כלל ושפיר הוי רשע במצוה זו דוקא וצדקו דברי החינוך והתוס' ואקצר

בסי' הנ"ל אות י"ג העליתי דאף דבאיסור עשה לא נקרא רשע מ"מ בעשה שיש בה כרת נק' רשע בעובר. והנה מצאתי בעז"ה ראי' גדולה לזה מתוס' בכורות נ"ד ע"א ד"ה ושני שכתבו הא דתנן בפרה דבילה כו' האוכלה במיתה לאו דוקא אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה ונ"מ כו' או לקוברו בר"ג יעו"ש. ומה שכתבו חומר דרבנן כעין איסור מיתה יובן עפ"י דברי מהרש"א שהבאתי שם דבאיסור דרבנן הבא מכח איסור תורה שיש בו מיתה יש בו ג"כ חיוב מיתה יעו"ש. וכתבו דנ"מ לקוברו בר"ג מבו' דבאיסור דרבנן הבא מכח איסור שיש בו מיתה הוה רשע גמור ומפורש כדברינו בעזה"י. ובזה יבואר הא דכריתות י"ב אכל אוכלים טמאים ושתה משקים טמאים חייב והעירו תוס' ביומא מ"ח ע"ב דהרי פסול הגוי' רק דרבנן. ובדברי מהרש"א יבואר דכיון דבטומאה דאורייתא חייב גם בטומאה דרבנן חייב אכן קשה לפ"ז בגיטין נ"ה ע"ב אחיכו עלי' כרת מדבריהם מי איכא ודחיק שם רבא לתרץ ומאי קושיא הרי שפיר יש לומר דחייב כרת מדבריהם כמו מיתה ביד"ש דקאמר רבא בעצמו דעובר עד"ח חייב מיתה, ואולי דמ"מ כרת לא מצינו ורק מיתה וצ"ע ואקצר: