גבעת הלבונה רכ

דמנ"ל לומר כן. ונראה דהנה בספרי פרשת ראה בפסוק אשר תזבח לערב איתא בזה"ל ולא ילין מן הבשר אשר מוכח בערב ביום הראשון לבוקר איזה זביחה אתה זובח ע"מ לאכלו בערב הוי אומר זה חגיגה הנאכלת עם הפסח [כן גורס הגר"א] ביום הראשון לבוקר לבוקרו של שני עכ"ל הספרי. ותמוה מאוד דלמה הוציא הספרי תיבת מבערב ממשמעו, ומפרש ע"מ לאוכלו מבערב ואמאי לא נימא דבערב פירושו אחר חצות דחגיגה הבאה עם הפסח זמנה אחר חצות ועיין במל"מ בפ"י מכלי המקדש שהאריך לבאר דזמן שחיטת חגיגת י"ד אחר חצות משום דכתיב אשר תזבח בערב וכפירש"י בפסחים דף ע"א בסופו בע"א יעו"ש. ומדוע מפרש הספרי ע"מ לאוכלו מבערב וצריך טעם לזה. ועוד קשה לי על הספרי והכי חגיגת י"ד נאכלת דוקא לערב והרי גם ביום זבחו יכול לאכול דהא הוא כשלמים דנאכלים לב' ימים ולילה ואיך אמר דזה חגיגה שזובח ע"מ לאוכלו מערב ואין אתי מפורשי הספרי לעיין אם הרגישו מזה. ונראה דכבר הקשו תוס' בפסחים ע"א ע"ב ד"ה והאיך קושי' עצומה דאם קרא מיירי מחגיגת י"ד ומה בוקר בוקר שני א"כ תאכל לב' ימים וב' לילות דקרא משמע דאינה נפסלת עד בוקר שני ובליל בוקר שני נאכלת והניחו בתימה והוא באמת קושי' חזקה. ונראה דבאמת מחמת קושי' זו פירש הספרי אשר תזבח בערב היינו ע"מ לאכלו בערב דבעת הזביחה חישב שיתחיל זמן אכילה מבערב ולא ביום זבחו ומש"ה אוקי לילות בהדי ימים ושפיר נאכל לב' לילות במקום ב' ימים ומיושב קושית התוס' ודברי הספרי מבוארים. וא"כ דברי הר"י מקורביל מבוארים בקרא ואף אם המה לא כיונו לזה מ"מ הדברים נכונים מאוד בפירוש הספרי בס"ד. ועפי"ד הספרי הנ"ל יש לפלפל בד' המל"מ הנ"ל דיש לומר דבאמת זמן שחיטה של חגיגת י"ד כל היום ולא מחצות דוקא והך בערב פירושו ע"מ לאכול לערב ואכמ"ל

ג') ובזה אמרתי פרפרת נאה ליישב קו' התוס' בפסחים ע"א שם ד"ה כל היכא דכתיב בוקר סתמא בוקר ראשון משמע דהרי בפסחים ק"כ דריש בוקר שני אף דכתיב בוקר סתמא והניחו בתימה. והנראה דבפסחים ק"כ שם אמרינין דלר"ע איצטריך הזה למעט פסח שלא יתאכל לב' לילות דסד"א הואיל ופסח קדק"ל ושלמים קק"ל מה שלמים נאכלים לב' ימים ולילה גם פסח נאכל לב' לילות במקום ב' ימים איצטריך הזה למעט. והקשיתי בזה קושי' גדולה דאיך הי' ס"ד למילוף משלמים אדרבה נילוף מתודה שיהא נאכל ליום ולילה כתודה דהרי קיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינין א"כ ראוי למילוף מתודה לחומרא ועיין בזבחים נ"ז ע"א גבי בכור פריך הש"ס אדרבה נילוף מתודה שיהא נאכל ליום ולילה ובתוס' שם כתבו משום דלחומרא מקשינין יעו"ש מפורש דאין ללמוד משלמים רק מתודה. והאמנם ראיתי להגאון מו"ה יוסיף ענגיל זצ"ל בספרו גבורות שמונים באות ס"א העלה דלפסול קדשים ל"ש כללא דלחומרא מקשינין דזה קולא גבי הקדש שאנו מפסידין קודש יעו"ש. ובמחכתה"ג דבריו נסתרים מזבחים הנ"ל דגם לפסול קדשים אמרינין לחומרא מקשינין דהרי אם ילפינין מתודה א"כ נעשה נותר ביום שני ונפסל הקודש הרי דאין אנו משגיחין בזה שפוסל קודש ועיקר הוא שהוא חומרא אצל האדם שאסור לאוכלו ביום שני. ואולי יש לומר ולחלק דדוקא אם דרשינין תיכף לפסול קדשים בזה צדקו דברי הגאון הנ"ל דהוה קולא אצל הקודש. אבל כשאנו דנין לענין זמן אכילה אין אנו פוסלין הקודש ואדרבה אנו מחמירין דצריך לאכול הכל ביום ראשון ולא להותיר כלום ואף אם ניתותר נפסל מ"מ עיקר הלימוד חומרא דצריך לאכול הכל ביום ראשון כן נראה ליישב דבריו, עכ"פ מבואר דלענין זמן אכילה שייך לומר לחומרא מקשינין וא"כ קשה קושי' הנ"ל האיך ס"ד לילוף משלמים אדרבה נילוף מתודה כקושית הש"ס בזבחים הנ"ל. שוב מצאתי בתוס' ר"י החסיד ובתוס' הרא"ש בברכות ט' שהרגישו בקושי' זו. ותירצו משום דמותר פסח קרב שלמים ולכך יותר יש ללמוד משלמים יעו"ש. ואולם לענ"ד עדיין תמוה דהרי מותר הפסח גופי' אף שקרב שלמים מ"מ זמן אכילתו כתודה יום ולילה כמבואר בפסחים פ"ט וא"כ איך נאמר דילפינין פסח משלמים לענין זמן אכילה משום דמותר פסח קרב שלמים הרי מותר הפסח גופי' דינו כתודה לענין אכילה וא"כ אדרבה לענין זמן אכילה נלמוד מתודה כמותו פסח עצמו והיא הערה עצומה. ובמק"א בחידושי הארכתי באמת דמכאן הוציא הרמב"ם דינו שנראה מדעתו דמותר הפסח נאכל לב' והארכתי בזה. אכן לשיטת הסוברים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה קשה מאוד. והגה לפמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה דלכך מותר הפסח נאכל ליום ולילה משום דסופו כתחילתו מה תחילתו יום ולילה ה"ה סופו מיושב הקושי' דאם נאמר דפסח גופי' נאכל לב' א"כ גם מותר הפסח נאכל לב' וא"כ שפיר תירצו דראוי ללמוד משלמים דמותר פסח קרב שלמים ונאכל ג"כ לב' בהך סברא דפסח נאכל לב' שפיר סופו כתחילתו וגם מותר נאכל לב'. אמנם עדיין לא נחה דעתי בזה דהרי כתבו תוס' זבחים ט' ע"א ד"ה ושלמים דהא דאמרינין בזבחים דשלמי פסח נאכלים ליום ולילה ויליף מקרא היינו מותר הפסח יעו"ש. וא"כ אף אם נימא דפסח עצמו נאכל לב' מ"מ מותר פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כיון דנלמד מקרא וא"כ נסתר תירוצי הנ"ל ושוב קשה נילוף מתודה וכנ"ל

ועוד דגם לדברי הרמב"ן אינו מיושב דאף אם נימא דאם פסח נאכל לב' גם מותר נאכל לב' לדברי הרמב"ן מ"מ קשה דהרי בזבחים ט' שם פריך אלא מעתה שחטו לשם תודה יהא כתודה להטעינו לחם ומשני מי איכא מידי דאלו מותר תודה עצמה ל"ב לחם ומותר דאתיא מעלמא בעי לחם והקשו תוס' דעדיין יש נ"מ דנאכל לב' והוכיחו מזה דגם מותר פסח ליום ולילה. ומעתה אם נאמר דפסח נאכל לב' וה"ה מותר הפסח משום דסופו כתחילתו א"כ קשה שוב קושית הגמרא דאם שחטו לשם תודה יהא כתודה למאי הילכתא שיהא נאכל ליום ולילה כתודה דמותר הפסח נאכל לב' ימים ובשחטו לשם תודה יהי' נאכל ליום ולילה כתודה. ואין לומר דאה"נ דאם פסח נאכל לב' וגם המותר שפיר אם שחטו לשם תודה נאכל ליום ולילה כתודה ורק אם שחטו לשם שלמים נאכל לב' כשלמים. דא"כ שוב תיהדר קושיותי הנ"ל לדוכתא איך הי' ס"ד לילוף פסח משלמים אדרבה נילוף מתודה לחומרא ואין לומר משום דמותר פסח קרב שלמים ילפינין משלמים. ז"א דהרי אם נאמר דפסח נאכל לב' א"כ ה"ה מותר פסח נאכל לב' וא"כ אם שחטו לשם תודה נאכל כתודה ליום ולילה וא"כ לא פסיקא מילתא דמותר פסח קרב שלמים דהרי אם שחטו לשם תודה הוה באמת כתודה וכיון דיש במותר פסח עצמו ב' כחות אלו דהיינו כשלמים וכתודה שוב יש ללמוד יותר מתודה לחומרא והיא הערה עמוקה ומושכלת עיין בזה

ד') וליישב הקושי' נראה דכבר כתב הרמב"ם בפ"ו מק"פ הי"ב דקרא דוזבחת לה' א' צאן ובקר דבקר קאי על חגיגה שבאה מן הבקר ובפסחים ע' מבואר דבן דורתאי פירש כן צאן זה פסח ובקר זה חגיגה. ובצל"ח שם תמה על הרמב"ם דפורש כב"ד דאין הלכה כמותו יעו"ש מ"ש ליישב. עכ"פ מבואר דהרמב"ם סובר דקרא דוזבחת קאי על פסח וחגיגה. ולפ"ז יש להעיר דמדוע לא נימא דקרא דכתיב אחרי כן ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר קאי ג"כ על פסח וחגיגה הנזכרים לעיל מיני' ופשטי' דקרא קאי הך ולא ילין על וזבחת דכתיב לעיל מיני' וא"כ גם פסח יתאכל לב' כחגיגה ואף שא"א לאוכלו