גבעת הלבונה ריט

זמן אין לו מילה והוה כשורף החמץ קודם זמן איסורו והאריך בזה ודעתו נוטה דאין בזה איסור. והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' להיפוך מהא דפריך רבא ביבמות ע"א ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא והאי לאו בר מהילא הוא והנה מסוגי' זו נראה ראי' גדולה להסוברים דבנימול קודם זמנו בדיעבד ל"ה מילה כלל דאם נאמר דבדיעבד יצא יד"ח כשיטת רמ"א א"כ מאי הקשה רבא והא לאו בר מהילא הוא הרי אדרבה אם נאמר דערלות שלב"ז מעכב באכילת הפסח א"כ בער"פ שמעכב בעשיית הפסח בזמנו הוה כדיעבד וחייב לכתחילה למולו ושפיר בר מהילא הוא לסברא דהשתא דערלות שלב"ז מעכבת ומאי פריך רבא ותסברא הרי באמת בר מהילא היא כיון שמעכב עי"ז ממצות ק"פ וע"כ דגם בדיעבד לא קיים המצוה ושפיר לאו בר מהילא הוא וזה ראי' גדולה. ומעתה אם נאמר דקודם הגעת זמן אין שום איסור לחתוך הערלה וא"כ בה"ג אם נאמר דערלות שלב"ז מעכבת בפסח א"כ שפיר ע"פ הדין מחויב אז בע"פ לחתוך ערלתו אף שאין מקיים בזה מצות מילה מ"מ אין בזה שום איסור ויוכל לקיים מצות ק"פ ואף דאינו מקיים המצוה נקרא מל כמ"ש החת"ס בחיו"ד סי' רמ"ט דפירוש מילה הוא כריתה והסרה יעו"ש וא"כ מאי פריך והאי לאו בר מהילא הוא אדרבה אם מעכבתו מעשיית הפסח שפיר בר מהילא הוא וע"כ דאסור לחתוך קודם הזמן והפירוש בשבת קל"ב שביעי הוא דלא היינו דאסור ושפיר פריך הש"ס דלאו בר מהילא הוא וזה ראי' גדולה לכאורה. אכן נראה דאין ראי' מכאן דגוף הספק, אי ערלה שלב"ז אסור בתרומה נראה דהספק הוא אי הא דהקפידה תורה בערל גבי תרומה הוא משום דכיון שהוא ערל אסור בתרומה והערלה מאוסה או דקפידת הקרא משום שלא קיים מצות מילה מעכבתו מתרומה דמילה היא אות ברית וכיון שלא נימול אינו בקדושה כזו שיאכל תרומה. והנ"מ בזה דאם הטעם משום דמאוסה הערלה א"כ אין נ"מ בין זמנו לשלב"ז סוף סוף הוא ערל אכן אם הקפידה תורה משום שלא קיים מצות מילה א"כ רק בזמנו שכבר, נתחייב בזה שפיר מעכבת כיון שלא קיים מצוה עקרית זו. אבל קודם זמנו דלא נתחייב עדיין אין מעכבת וז"ב דזה הוא ספיקת הש"ס בזה. ויש לפלפל עפי"ז במחלוקת ר"ת ורש"י ביבמות ר"פ הערל אי מתו אחיו מחמת מילה מעכב בתרומה ועיין רשב"א יבמות שם מזה. ויש לומר דתלוי ג"כ בזה בטעם האיסור ואקצר. ומעתה נראה הנה כבר כתבתי דמצות מילה שעל האב למול את בנו ומצות מילה, שעל הגדול למול א"ע חלוקים המה דבאב המצוה שימול את בנו והערל בעצמו נצטוה שלא יהי' ערל ונראה לדייק זה ג"כ בקרא דק"פ גבי הערל בעצמו שאסור באכילה כתיב בקרא ערל לא יאכל בו דאסור לאכול מצד מאיסות הערלה שבו. אכן במילת זכריו דמעכבתו כתיב המול לו כל כר ואז יקרב לעשותו דבזה אין הדבר מצד מאיסות הערלה דע"י ערלת בנו אין האב מאוס ורק המצוה שעליו למול בנו שאינו מקיימה מעכבתו, וא"כ אין שום סברא שקודם הגעת הזמן תעכב עליו ואינו דומה להערל בעצמו קודם הגעת הזמן דהוא מצד מאיסות הערלה. ומעתה זה באמת קושית רבא המול לו כל זכר אמר רחמנא והיינו שבזה הקפידה תורה דוקא על מצות מילה והאי לאו בר מהילא הוא ואיך אפשר לומר דמעכבת בו קודם זמנו ואינו דומה לערל בעצמו. ואין מזה ראי' לספיקת המנ"ח. ומיושב ג"כ הקושי' על הסוברים דבדיעבד יצא דמ"מ שפיר הקשה רבא כיון דעכ"פ לכתחילה לא א"א לומר דאסור מחמת מצות מילה שאינו מחויב עדיין ואדרבה אסור לכתחילה ודוק היטב בזה

עתה אהובי הנה הארכת קצת בזה כי הרבה דברים שנתבארו בדברינו המה חדשים ולא נתבארו עד כה וכבודו יעיין בזה וימצא נחת בעזהי"ת

והנני בזה הדוש"ת באה"ר, נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

והנה באמצע הדפסח הגיעני קונטרס נחמד מכבוד חתני חביבי הרב הגאון החריף ובקי שכל צח ומצוחצח ירא ה' מו"ה יוסף מרדכי בלום שליט"א האבד"ק גאליגורא על התשובה הנדפסת בסימנים ל"ה ל"ו ל"ז והקונטרס נחמד אף נעים דברים חריפים ושנונים מתוקים מדבש ויען שכבר נדפסו הסימנים שאח"כ ולא הי' מקום להציגו במקומו הראוי אמרתי להעתיק בסוף ספרי פלפול אחד מקונטרסו הנ"ל יראו נבונים וישמחו בדבריו היקרים וז"ל

א) ראיתי למו"ח הגאון שליט"א בספרו היקר גבעת הלבונה בסי' ל"ו בתשובתו אלי האריך והרחיב הדיבור בענין אכילת בשר חי אם הוא שלכד"א. וממש לא הניח מקום להתגדר ובפרט שכבר פלפלתי בזה במכתבי הראשון לכבוד מו"ח שליט"א ואולם אעורר בדבר אחד במה שהעיר כבוד מו"ח שליט"א במשנה דמנחות צ"ט חל יוה"כ להיות ערב שבת השעיר נאכל לערב והבבליים הי' אוכלים אותו חי מפני שדעתן יפה. ומשמע דזה גופי' חידוש דנאכל לערב. והרי גם בשאר השנים הי' נאכל לערב מפני הצום ואי דהחידוש הוא דנאכל חי הו"ל לומר בהדיא דנאכל לערב חי דזה עיקר הרבותא והאריך בזה באמרי נועם. ושמחתי שכיונתי לדעתו הגדול שגם אנכי עמדתי על דקדוק הנ"ל ורש"י שם כתב בפירוש דהרבותא דנאכל לערב חי משום שא"י לבשלו בשבת אמנם קשה ע"ז כמו שהקשה מו"ח שליט"א דהול"ל בפירוש דנאכל לערב חי כיון שזה עיקר הרבותא. והי' מקום לומר דבאמת עיקר הרבותא דנאכל לערב חי והא דלא תנן בהדיא חי דסתמא כפירושו דהא בליל ש"ק א"א לבשלו והוה כמפורש דנאכל לערב חי. אך לפ"ז קשה למה תנן והבבליים אוכלים אותו חי הול"ל סתמא הבבליים אוכלים אותו כיון דגם ברישא מיירי דנאכל חי ולפמ"ש התוס' שם דהבבליים אוכלים אותו חי בכל השנים א"ש מה דנקט והבבליים אוכלים אותו חי להודעינו דאף בשאר השנים דיכולים לבשלו אכלו ג"כ חי. אולם רש"י פירש שם במשנה דהבבליים אוכלים חי בליל שבת ושוב יוקשה ובכ"ז העירותי טרם קבלתי תשובת מו"ח שליט"א ובהשיגי תשובתו ראיתי שדיקדק בכ"ז וביאר בדברים נפלאים. וחלקי אמרה נפשי לבאר לשון המשנה בדרך הפלפול. דהנה הרא"ש בפרק ע"פ סי' כ"ה הביא בשם הר"י דאורליינש ומקורביל דאם חל ער"פ בשבת דהחגיגה באה בע"ש ויכול לאכול ממנה במוצ"ש אף דהוא ליל שלישי משום דאוקי לילות בהדי, ימים כמו דהי' ס"ד גבי פסח לולא הקרא ובחגיגה דליכא קרא שפיר אמרינן אוקי לילות בהדי ימים והרא"ש תמה עליהם דדוקא בפסח כיון דאסור לאכול ביום זבחו שפיר הי' ס"ד דאוקי לילות בהדי ימים אבל חגיגה דיכול לאכול ביום זבחו למה נאמר אוקי לילות בהדי ימים והקושי' חזקה ולא ראיתי למי שיתרץ הקושי'. ולענ"ד נראה דסברתם דאף דחגיגה יכול לאכול ביום זבחו מ"מ אם הי' במחשבתו בשעת זביחה שיהי' לילות במקום ימים מהני מחשבתו בזה ואסור לאכלו ביום זבחו רק בלילה. והסברת הדבר עפ"י המבואר בתו"כ בפרשת צו פרשתא ז' פרק י"ב דצריך לשחוט ע"מ להאכל בזמנו הנאכלים ביום א' צריכין לזבוח ע"מ לאכול ליום א' והנאכלים לב' ימים ע"מ לאכול לב' ימים וא"כ י"ל דתלוי במחשבתו בשעת זביחה דאם חישב שיהי' הלילות נגד הימים מהני. ואף דמבואר בזבחים נ"ו דבשחט שלמים לאכול בליל שלישי נתפגל ול"מ מחשבתו שיהי' לילות נגד הימים ואדרבה הוה פיגול. אמנם משם מוכח רק דבחישב לאכול בליל ג' ולא חישב שזמן אכילה יתחיל מבלילה בה"ג שפיר נתפגל. אמנם אם חישב שזמן אכילה תתחיל מבלילה ולא ביום זבחו שפיר יש לומר כדברי הר"י הנ"ל דאוקי לילות בהדי ימים ומיושב קושית הרא"ש על נכון

ב) אמנם המחדש דבר כזה שמועיל מחשבה בשעת זביחה לומר אוקי לילות בהדי ימים עליו להביא ראי'