גבעת הלבונה ריח

וכדמוכח ג"כ מדברי המג"א הנ"ל דבכל שעתא עובר בתשביתו וא"כ כיון שהוכרחת לומר שהוא לתיקון הלאו דאל"כ עובר בב"י וע"כ משום העשה א"כ שוב עובר בעשה בכל רגע וממ"נ צדקו דברי המג"א שחילוק יש בין מילה לתשביתו ודוק היטב בזה

ד') ולכאורה יש לומר בל"ז, דהנה נראה לחדש כמו דאמרינין במילה דכתיב ביום השמיני ימול הוה שמיני מצוה בפ"ע ואח"כ כל הימים מצוה בפ"ע כמו כן בחמץ דכתיב אך ביום הראשון ודרשינין בפסחים דף ה' אך חלק שהמצוה בחצות היום א"כ רגע זו של חצות היום הוה כמו יום השמיני וא"כ בלו"ז חילוק עשה דתשביתו מעשה דמילה. אולם יש לומר דהמג"א הוצרך לזה בכדי דגם אם בל"ז לא יוכל לחזור רק אחר תחלת חצות דאז בל"ז זמן מצוה דתשביתו כבר עברה ולזה כתב דכל שעתא ושעתא עובר והבן

אכן נראה דא"צ למ"ש באות א' בדעת המג"א דסובר דעשה דתשביתו הוא ג"כ שלילית ומשו"ה עובר בכל שעה ורק בל"ז יתכנו דברי המג"א דאף אם העשה דתשביתו היא חיובית ג"כ עובר בכל רגע דהנה התורה ציותה אך ביום הראשון תשביתו ודרשו חז"ל אך חלק דהמצוה בחצות היום. והנה צריכים להבין למה כתבה תורה דהמצוה בחצות היום דוקא ולא סתם ביום הראשון תשביתו. ולכאורה נראה מזה דהעשה חיובית ומשו"ה רק בזמנה מקיים המצוה ומשו"ה כתבה תורה הזמן. אך א"א לומר כן דא"כ האיך יכלו חז"ל לתקן ששורפין בתחלת שש כמבואר בפסחים דכ"א הרי כיון ששורפין קודם הזמן מבטלין העשה ומהראוי הי' להניח הדבר על זמן התורה תחילת שבע, כיון דלא יוכל לבא בזה לידי מכשול ואין שום צורך בזה לבטל מ"ע דאורייתא ובע"כ צ"ל דגם אם המצוה חיובית אם עשאה בתחילת היום ג"כ מקיים המצוה ומשו"ה שפיר שורפין קודם הזמן. וא"כ שוב יוקשה למה ציינה התורה הזמן לאיזה צורך ובע"כ דכונת הקרא בזה דאם שורף אחר הזמן עובר בכל רגע ומשו"ה תיקנו חז"ל לשרוף קודם הזמן שלא ישהה לאחר הזמן ויעבור. וא"כ מוכח מזה דעובר בתשביתו בכל רגע ושפיר כתב המג"א. ומצאתי במנ"ח מצוה ט' שם העיר בזה דהאיך תיקנו חז"ל לשרוף קודם הזמן ומבטל בזה מ"ע והאריך בזה. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי כיון דהתורה כתבה בפירוש ביום הראשון ורמזה ברמז דהכונה חצות בקרא דאך א"כ אין המקרא יוצא מידי פשוטו דבכל היום מקיים המצוה והרמז דאך הוא דאחר חצות עוברין ואין לו זמן כל היום כמו בכל מ"ע. ותדע דאל"כ הרי לא ניתנה תורה למלאה"ש וקיי"ל א"א לצמצם וא"כ הרי תשביתו הוא ג"כ ביטול וביטול בודאי א"א אח"כ דאינו ברשותו וצריכים לכוין ממש הרגע של חצות והרי א"א לצמצם ושמא הוא כבר אחר חצות ול"מ ביטול ושמא הוא קודם חצות ואינו מקיים המצוה ובה"ג דיש ב' צדדים לכ"ע א"א לצמצם כעין שכתבו תוס' בחולין כ"ח דביש ב' צדדים להתירא בודאי אפשר לצמצם כמו"כ אני אומר בהיפוך דביש ב' צדדים לאיסורא לכ"ע א"א לצמצם ויש להאריך בזה הרבה דהוה כעין ס"ס לאיסורא ואקצר. וא"כ איך יצויר העשה דתשביתו וע"כ למדו חז"ל מזה דגם קודם חצות מקיים המצוה וא"כ שפיר איכא ב' צדדים להתירא ויצויר אך ביום הראשון דבה"ג אפשר לצמצם ועכ"פ כיון דקודם חצות שפיר דמי וע"כ דהתורה הקפידה דוקא שלא יהי' אח"כ דיעבור ומיושבים דברי המג"א ודוק [ודע דזה רק לתנאי דילפי ממקום אחר דחמץ אסור מחצות דלמאן דמפיק מאך צריך לזה וכמובן ואקצר

ה') וממוצא דברינו בביאור דברי התוס' במו"ק הנ"ל נראה לדון במה שפלפל הרש"ש במנחות ס"ו עם חכ"א שהעלה דבפה"ב אם אינו פודהו ביומו עובר האב והרש"ש חולק עליו דאין בזה שום איסור ורק משום זריזין מקדימין. והביא ראי' מב"מ ק"ב דפריך אי לאח"ז תנינא בחזקת שנפדה ואם נאמר דעובר בעשה מאי ראי' משם הרי יש לומר דרק בפדיון דעובר ובודאי לא עבר כדקאמר שם דחזקה לא עבר על בל תלין יעו"ש. והנה שם מבואר רק בלאו אבל בעשה יש לומר דליכא חזקה. אולם הדבר מבואר בהה"מ פ"ט מזכי' ומתנה הי"א שכתב דגם בעשה איכא חזקה דלא עבר. אמנם לפ"ז הי' לו להביא ראי' יותר גדולה מהמשנה בכורות מ"ט בחזקת שנתן עד שיאמרו לו שלא נתן וכתב רש"י דסגי באמירה בעלמא משום דרובא דאינשי לא עבדי לפרוע חובם מיד יעו"ש. והרי איכא חזקה דלא עבר באיסור עשה ומדוע סגי באמירה בעלמא וע"כ דליכא עשה וזה ראי' גדולה מגופא דמתני'. ולפי דברינו באותיות הקודמים מובן הדבר בטעמא דכיון דלא מיפסקי לילות מימים בפדה"ב שוב כולהו יומי מצוה אריכתא היא ואינו עובר. ואמנם לכאורה מדברי התוס' במו"ק הנ"ל נראה דביום הגעת זמן שפיר עובר בפדה"ב שכתבו ואף דזמנה קבוע אמנם שלב"ז מא"ל ומוכח מדבריהם דבאותו יום שפיר עובר דאל"כ מאי איכא בין זמנו לשלב"ז. אמנם נראה דאין מדבריהם ראי' דעכ"פ כיון דזמן הזה נקבע בתורה אף שאינו עובר אם מאחר מ"מ נקרא זמנו קבוע היום משא"כ אחר זמנו דתרווייהו ליתנהו שאינו עובר וגם אין זמנו היום וז"ב. והרש"ש שם הביא ראי' דעובר מבכורות י"ג דקאמר לומר שאינו עובר עליו ופירש"י עד שלשים מכאן ואילך עובר יעו"ש. ומצאתי ברי"ט אלגזי בבכורות י"ג שם העיר בזה דמנ"ל איסורא הרי במילה צריך קרא למעט תשיעי ומנ"ל בפדה"ב דליכא קרא כמו שהעיר הרש"ש. והנה לכאורה יש לתרץ זה דהרי גם במילה כתב הרמב"ם שעובר בכל יום בעשה ובזה ליכא קרא וא"כ כמו"כ פדה"ב. אולם לפי מה שביארתי באותיות הקודמים הטעם במילה משום דמפסקי לילות מימים א"כ צדקו דברי הריט"א והרש"ש דבפדה"ב שפיר מנ"ל איסורא ויוקשה סוגי' דבכורות י"ג הנ"ל. אולם בשטמ"ק שם כתב דהא דעובר הוא רק מדרבנן וא"כ אין ראי' לבכור אדם יעו"ש ולק"מ. ובדבר מה שפלפל הרש"ש אי חייב האב לפדות אם הוא רחוק מהילד ולסמוך אחזקה שהילד חי ודעתו להמתין עד שיבא לביתו מחמת ספק ברכה. הנה כבר הביא הפת"ש ביו"ד ש"ה סקי"ח בשם הבש"א דחייב לפדותו ויוכל לברך על סמך חזקה יעו"ש. ומצאתי ג"כ בשו"ת מהר"ם מינץ החדש בסי' י"ד תשובה באורך בזה והעלה דחייב לפדותו ואסור להמתין ויכול גם לברך יעו"ש. ואציין מה שראיתי שם דבר תמוה שכתב לדחות ראיות השואל דמותר לברך על סמך הרוב מברכת מילה בספק נפל. וכתב שם הגאון המחבר דלענין חילול שבת בודאי אין למולו אם הוא טרפה אבל לברך על המילה בודאי גם ודאי טרפה כ"ז שהוא חי חייב במצות מילה ואטו טרפה פטור ממילה והרי אפי' מת מסירים ערלתו ושאני שבת עכ"ד שם בקצרה. ודבריו נפלאים בעיני דמה ענין נפל לטרפה, טרפה יש לומר דחייב במילה אבל נפל בודאי פטור ממילה דבשר בעלמא הוא ועיין בתוס' בשבת קל"ה ע"א ד"ה ולא כתבו בפירוש דנפל אינו בר חיוב מילה כלל. וא"כ באמת בכל ולד מברכין על המילה משום רובא דבני קיימא אבל אם הוא ספק נפל שפיר אסור לברך דאין חיוב כלל למול נפלים והא דמסירים ערלתו במת זה אינו מצוה של תורה רק הוא ממנהגי הגאונים כמ"ש הטור ביו"ד רס"ג ואין מברכין ע"ז כמבואר שם וא"כ שפיר הביא השואל ראי' ודברי הגאון הנ"ל תמוהים מאוד והרבה יש להאריך בכל דבריו שם ואכמ"ל

ו') וצריך אני לבאר עוד דבר אחד במה שהבאתי באות א' ספיקת המנ"ח אי מצות מילה היא רק אם יש לו ערלה בזמנו אבל אם רוצה לחתכה קודם זמנו אף שאינו מקיים המצוה אין בזה איסור כלל כיון דבהגעת