גבעת הלבונה ריז

נימול ולא יהי' ערל יעו"ש. וא"כ יצא לנו דעל האב המצוה חיובית וא"כ משו"ה אינו עובר בכל שעה. אמנם מ מ"ע דתשביתו הנה המנ"ח במצוה ט' האריך גם בעשה דתשביתו אם המצוה חיובית שצריך לבער החמץ או שלילית ואם אין לו חמץ מקיים העשה ולא העלה דבר ברור בזה אכן לענ"ד הדבר מפורש במהרי"ק סי' ק"ע והובא בחק יעקב סי' תמ"ה סק"ד שכתב דאף אם מבער החמץ ל' יום קודם פסח כשהגיע זמנו בע"פ הוא מקיים מצוה דתשביתו יעו"ש. מבואר מדבריו דהמ"ע היא חיובית וצריך לקיימה בקו"ע ומשו"ה צריך לבער דוקא סמוך לפסח וגם היא שלילית ומשו"ה קיים בע"פ המצוה כיון דעכ"פ אין לו חמץ דאל"כ איך קיים המצוה הרי בקרא כתיב רק ביום הראשון תשביתו וע"כ כיון דעיקר המצוה היא תיקון הלאו דב"י אם אך אין לו חמץ אף שביער קודם הרבה ימים מ"מ קיים העשה. וא"כ שפיר צדקו דברי המג"א דבעשה דתשביתו דהמצוה היא שלא יהי' לו חמץ שפיר עובר בכל רגע משא"כ במילה שפיר אינו עובר בכל רגע. ויצא לנו עפ"ז דבאמת אם הולך למול א"ע דבזה ג"כ המצוה שלילית ועובר בכל רגע שפיר גם להמג"א לא יחזור ודבריו המה רק במילת בנו וכנ"ל. והצל"ח בע"כ יסבור דגם עשה דתשביתו היא רק חיובית וא"כ שפיר הוה דינה כמו במילה ודוק

ב') אולם עדיין יוקשה מה שהעיר המחצה"ש שם מד' המג"א בסי' תקס"ח לבאר דברי תוס' במו"ק ד"ח שכתבו דסעודת מילה כיון שזמנה קבוע מותר אף בחוה"מ ופדה"ב צ"ע ואף דזמנה קבוע אמנם שלב"ז מאי איכא למימר. והקשה המג"א דהרי גם מילה מצינו שלב"ז ותירץ דאע"פ שעבר זמנה מ"מ כל שעתא ושעתא זמנה דאסור לעמוד ערל יעו"ש. ומדוע כתב כאן דמילה אינו עובר בכל שעה והקושי' עצומה מאוד דדבריו סתראי נינהו אכן לענ"ד נראה לתרץ זה בעזהי"ת. ונקדים לבאר גוף דברי התוס' בחילוק שבין מילה לפדה"ב דאין חילוקם מובן והמג"א כתב משום דאסור לעמוד ערל. אמנם כבר נתבאר בדברינו דזה האיסור הוא רק על הערל בעצמו ולא על האב ובה"ג שהוא קטן והאב מל אותו דג"כ מותר במועד יוקשה מה בינו לפדה"ב. ולכן נראה דהנה כבר העירותי בסי' הקדום בדברי הרמב"ם שכתב רק דהערל בעצמו עובר בכל יום ובאב כתב רק דאם עבר האב ולא מל אותו עובר בעשה והיינו דבסוף עובר ולא בכל יום. והנראה בזה דהנה בגוף דברי הרמב"ם ז"ל דהערל עובר בכל יום בעשה כתבתי בתשובה לתמוה דכמו דבמ"ע דביום השמיני ימול אמרינין בכל היום זמנו כמו כן המצוה שעל הערל בעצמו ראוי שלא יעבור רק בסוף הזמן דהיינו ברגעו האחרון כמו דאינו עובר על ביום השמיני רק בסוף היום והגם דבסי' הקדום כתבתי לחלק דמצות האב היא בקום ועשה ועובר רק פעם אחת אבל הערל מוזהר בעשה דונמלתם שיהי' נימול ולא יהי' ערל. מ"מ עדיין יוקשה דמדוע קצב הזמן לכל יום עשה וראוי שיעבור בכל רגע לפ"ז כמ"ש המג"א בתשביתו דבכל שעה עובר ומדוע כתב הרמב"ם דעובר בכל יום ומהו הגבול שנתן לו בכל יום. וכתבתי בתשובה שם לבאר דבריו עפי"מ דקאמר בסוכה מ"ה ע"ב לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפי נפשי' הוא סוכה דלא מפסקי לילות מימים כולהו שבעה יומי כחד יומא אריכתא דמי יעו"ש. מבואר דמצוה הנוהגת ביום ולא בלילה בע"כ דבכל יום יש מצוה בפ"ע. וא"כ לפ"מ דקיי"ל דמילה בין בזמנה בין שלב"ז רק ביום וכמ"ש הרמב"ם בפ"א ממילה. וא"כ כיון דמפסקי לילות מימים הוה כמו לולב. וכל יומא מצוה בפ"ע היא וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דבכל יום עובר דבע"כ בכל יום מצוה בפ"ע היא וכשיעבור היום בטל המצוה מיום הזה ולמחר מתחיל חיוב מחדש עכ"ד בתשובה שם והארכתי בזה. והנה כ"ז שייך במצות הבן בעצמו אכן במצות האב אי שייך לומר כן הדבר תלוי במחלוקת הראשונים דהנה התוס' בקידושין כ"ט הקשו דלמ"ל קרא דאותו ולא אותה הרי בל"ז הוה מ"ע שהז"ג ותירצו דסובר שלב"ז בלילה ג"כ. מבואר דעתם דלמ"ד שלב"ז ג"כ רק ביום אין שום מצוה בלילה על האב. אכן המקנה הביא שם בשם הרמב"ן והריטב"א [ובריטב"א לא מצאתי דברים אלו] דמצות האב היא רק להשתדל למולו ועליו להביאו לידי זה שיהי' נימול ועסק זה אין לו הפסק ול"ה זמ"ג יעו"ש. מבואר דעתם דהמצוה שעל האב היא ביום ובלילה וא"כ לפ"ז מצוה זו שפיר הוה מצוה אריכתא ואינו עובר בכל יום ורק מצות הערל שמצוה שימול יש לה הפסק ומעתה יש לומר דהרמב"ם סובר כרמב"ן וריטב"א הנ"ל ומשו"ה חילק שפיר בין הערל בעצמו לאביו דהאב אינו עובר רק בסוף והערל בעצמו עובר בכל יום וכנ"ל הבן הדבר היטב. ומעתה כ"ז בשיטת הרמב"ם אכן תוס' לשיטתייהו בקידושין הנ"ל דגם מצות האב היא רק ביום וא"כ בכל יום מ"ע בפ"ע היא ושפיר בכל יומא זמנה דהמצוה של יום הזה יתבטל אם לא ימול היום ויעבור על מ"ע דלשיטתם גם האב עובר בכל יום וכנ"ל. וכ"ז במילה אבל בפדה"ב דזמנה בין ביום ובין בלילה וא"כ בזה כולהו יומי מצוה אריכתא המה ואינו עובר בכל יום ושייך בזה רק משום זריזין מקדימין וא"כ לא נקרא זמנה היום ומבוארים דברי תוס' הנ"ל

ג') ועכ"פ מבואר דאף במילה לדעת התוס' אינו עובר בכל שעה ורק בכל יום וכנ"ל. ומעתה נראה דזה רק במילה אמנם בתשביתו לפמ"ש הר"ן בריש פסחים דטעמא דבל יראה שלא יבא לאוכלו ואף אם לא נאמר כן באיסור דבל יראה מ"מ עשה דתשביתו דמפורש בקרא אחרי העשה דתשביתו כי כל אוכל כו' ונכרתה כו' מיום הראשון כו' וכבר אמרתי לפרש עפמ"ש תוס' בפסחים ד"ב לחלק בין חמץ דצריך בדיקה לשאר איסורים משום דלא בדיל מיני' וחיובו בכרת. והש"ך כתב ביו"ד סי' פ"ח דלחם שאני שעל הלחם יחי' האדם גזרינין טפי. ומעתה זה הכונה בקרא הנ"ל דמשו"ה צריך להשבית מה שאין כן בשאר איסורים, משום דכל אוכל חמץ היינו דעל הלחם יחי' האדם. וגם ונכרתה דכרת כמ"ש תוס' וגם מיום הראשון עד יום השביעי ומותר קודם פסח ואחר פסח חוזר להתירו משו"ה לא בדיל מיני' משא"כ בשאר איסורים שבתורה וסהדי בשחק שאחרי כך מצאתי בחת"ס עה"ת בפ' בא שם הביא כעין זה בשם הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל ורק מעט בשינוי יעו"ש. ועכ"פ מפורש בקרא טעם העשה דתשביתו שלא יבא לאוכלו. וא"כ בזה אף דהעשה בלילה ג"כ והי' ראוי לומר דעובר רק ברגע האחרון של פסח וכבר דנתי בזה בתשובה הנ"ל שעפ"י דברינו בביאור שיטת הרמב"ם יש מקום לומר כן בתשביתו אמנם באמת כיון שביארנו דהעשה משום שלא יבא לאוכלו א"כ עובר בכל רגע ורגע. והגם דלכאורה כיון דעיקר הגזרה שלא יבא לאוכלו בפסח דבכרת א"כ בע"פ דלכ"ע אינו רק בלאו אינו עובר בכל רגע רק בסוף היום כשהגיע הפסח. אמנם ז"א דהרי לכאורה בל"ז מדוע הוצרך המנ"ח לחלק בין מילה לתשביתו דתשביתו עובר בכל שעה הרי לכאורה בלא"ה כיון דמיירי שלא יוכל לבא לביתו וא"כ לשיטת הרבה פוסקים דגם בב"י עובר מחצות וא"כ בזה איכא ג"כ ל"ת שעובר בכל שעה ומילה רק מ"ע. אמנם נראה בדעת המג"א כיון דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו וכמ"ש תוס' בפסחים כ"ט וצ"ה וא"כ אינו עובר בלאו רק בעשה ומעתה הנה נראה ברור דרק אם תשביתו היא מצוה בפ"ע נוכל לומר דאינו עובר רק בסוף היום אכן אם העשה באה לתיקון הלאו דב"י דודאי דעובר בכל שעה וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת דאף לדעת הר"י דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר זה רק בלאו אבל בעשה עובר אף בה"ג וכמדומני שמצאתי אח"כ בספר מחוקק יהודא על ה' פסח שכתב כן